כשהאנורקסיה מחלחלת.

מאז שהייתי קטנה רציתי שכולם יתיחסו אליי, תמיד רציתי להיות ה"מסכנה".

תמיד רציתי גבס, תמיד חלמתי על לחלות במחלה מסתורית, להתאשפז בבית חולים, לחלות בסרטן.

בקיצור, משוגעת.

בניסיון להבין למה התחלתי לראות את עצמי ככה, כמישהי "גדולה" לא פעם עלה במוחי המחשבה שאולי זאת הסיבה.

אולי כל הזמן הזה רציתי לרזות כל כך עד שלא יוכלו להתעלם ממני יותר.

בשביתת המורים הייתי פרו אנה ולא אכלתי יותר מ-400 קלוריות ביום, כל היום ישנתי ופשוט שנאתי את עצמי.

אז, זה היה צומי.

בשביתה, כל מה שרציתי זה להרזות, שכולם יהיו מופתעים ואולי שסוף סוף יראו אותי.

לאט לאט חזרתי לאהוב את עצמי וכשעליתי קילו התחרפנתי.

התחלתי לשקול את עצמי פעם או פעמיים ביום ובסוף כל כך פחדתי עד שהפסקתי להישקל וכעבור חודש בערך כבר לא היה אכפת לי כמה אני שוקלת ויצאתי מזה לגמרי.

מאז, היו תקופות של נסיונות לרדת חזרה את הקילו, קילו וחצי שעליתי אבל הפעם זה כבר מעבר לפרו אנה, הפעם זה כבר בדרך לאנורקסיה.

אני יודעת שאני רזה, אני פשוט לא רואה את זה.

אני רואה באופן תמידי סנטר כפול וחושבת על מה שאימא שלי אומרת לי מאז שהייתי קטנה-

"תפסיקי לאכול כל כך הרבה, בסוף תראי כמוני."

המשפט הזה לא יוצא לי מהראש ולאט לאט אני מפתחת סלידה קלה לאיזורים אחרים בגוף.

כל פעם מחדש אני חושבת על העובדה שהיום אני שוקלת פחות ממה ששקלתי בכיתה ז' ואני יותר גבוהה באיזה עשרה סנטימטרים.

אולי הפעם זה לא צומי ובאופן מפתיע אני מקווה שכן.

כבר לא ממש אכפת לי אם מישהו מסתכל וכבר לא ממש אכפת לי שהיום אכלתי בערך 330 קלוריות.

אולי זה אפילו לא צומי, אולי זה דיכאון.

דיכאון? כל החיים שלי אני בדיכאון ואחרי כל מה שעברתי כילדה קטנה זה צפוי...

למה עוד אין לי, אבל בסוף אני אדע ואני מקווה שלא יהיה מאוחר מדי.