אני, בכלל מסיפור אחר...

ושוב הוא במצב הטבעי שלו..
ילד רזה מדיי, מכנס רחב מדיי, גופייה צמודה מדיי, חולצה גדולה מדיי.
גיטרה על הגב וסיגריה ביד.
הולך ברחוב חשוך, לבד.
כי בא לו.
נושף עשן אפור ומסריח,
רק כי הוא יכול.
מחייך חיוך סהרורי לירח שמעליו,
רק כי הוא חושב שהירח מחייך אליו חזרה.

ושוב הוא מגיע לרחוב שלה.
הוא רואה אותה מרחוק.
והיא כרגיל עומדת, קטנה כזאת.
עם הצמה התמידית והמכנס התמידי והגופייה התמידית.
והגיטרה שכרגיל נראית הרבה יותר גדולה ממנה.
והיא מחייכת אליו. כמו תמיד.

ושוב הם הולכים אחד ליד השני, כמו פעם.
לא מדברים, כמו תמיד.
והם יושבים בגן שעשועים נטוש, כמו פעם.
ומוציאים בלי מילים את הגיטרות מהקייסים, כמו פעם.
והוא שר ומנגן והיא שותקת, כמו תמיד.
והוא שר אל הרווח החמוד שבין העיניים שלה.
והוא שר אל השפתיים שלה, שמתעגלות לפי המילים.
והוא מסתכל עליה כשהוא שר.
והיא מחייכת חיוך סהרורי, כמו פעם.

ושוב היא מבקשת ממנו לשיר לה את השיר ההוא,
שהוא שר כשניגנו ביחד בפעם האחרונה.
והוא שר לה את המילים, אבל כבר לא מתכוון אליהן כמו פעם.
והוא שר איתה ובשבילה ועליה.
אבל לא כמו פעם.

ושוב הם קמים והולכים בלי מילים.
היא עם הצמה והוא עם החולצה.
והוא שר לה איזה שיר של להקה כלשהיא.
בלי הגיטרה, סתם שר.
והוא מדליק סיגריה. שלא כמו תמיד.
והיא מחייכת והוא נזכר במשפט שפעם אמרה לו...
כשאתה מעשן זה מזכיר לי את הריח של אימא. זה... נחמד כזה."
והם צוחקים. לשם שינוי מדברים כשהם הולכים.
ולפני שהיא נכנסת הביתה היא מחבקת אותו.
"לילה טוב ילד."
"לילה טוב"

ושוב הוא במצב הטבעי שלו...
ילד רזה מדיי, מכנס רחב מדיי, גופייה צמודה מדיי, חולצה גדולה מדיי.
גיטרה על הגב וסיגריה ביד.
הולך ברחוב חשוך, לבד.
כי בא לו.
נושף עשן אפור, מסריח.
רק כי הוא יכול.
מחייך חיוך סהרורי לירח שמעליו.
כי עכשיו הוא יודע, שהירח מחייך אליו חזרה.