*הקטע לא מבוסס על סיפור אמיתי.
*מקווה שהמסר יעבור...
הייתה לי חברה בשם מאיה.
היא הייתה החברה הכי טובה שלי. היינו עושות הכול ביחד.
הייתי מספרת לה הכול. היא תמיד הייתה שם בשבילי.
אהבתי לדבר איתה. היא הייתה חכמה ומצחיקה ותמיד ידעה מה להגיד, גם כשאף אחד אחר לא ידע.
הייתה לי חברה בשם מאיה.
היא הייתה יפה. היו לה עיניים כחולות שגרמו לי להרגיש כאילו הכול אפשרי.
כאילו שהכול ייתכן. אהבתי להסתכל אל תוך עיניה העמוקות ולעקוב אחר הגוונים השונים של הכחול בעיניה.
מבחינתי, היא הייתה מושלמת. כמו מלאך שנשלח מלמעלה כדי להאיר על חיי. אבל מזיבה מסוימת, לא כולם הסכימו איתי.
הייתה לי חברה בשם מאיה.
למאיה הייתה מגרעה אחת. מגרעה שאותי אישית מעולם לא הטרידה. מעולם לא שיקרתי לעצמי או לה. לא מצאתי סיבה לכך- מאיה הייתה שמנה. פרט זה אף פעם לא הפריע לי. ואולי בגלל זה אף פעם לא העליתי על דעתי שהוא כל כך הציק לה.
הייתה לי חברה בשם מאיה.
אני לא הייתי היחידה שחיבבה את מאיה. אישיותה המצחיקה עם חיוכה המתוק והביישן כבשו לא מעט אנשים.
תמיד הסתובבנו ביחד. חברות טובות לנצח. לא משנה מה יקרה. זה מה שתמיד אמרנו. עד שהמוות יפריד בינינו...
הייתה לי חברה בשם מאיה.
סטיגמות. זה מה שהניע אותם. רויטל בראשם. גזענות. זה מה שגרם להם להעליב אותה בכל פעם שראו אותה. ואני. אני פשוט גלגלתי עיניים ואמרתי לה להתעלם. אף פעם לא חשבתי שהם פגעו בה. מעולם לא שיערתי לעצמי שהמילים האלה הצליחו לחדור דרך חומת המגן שלה ולהגיע ישירות לליבה.
ואולי מעולם לא הייתה חומת מגן.
הייתה לי חברה בשם מאיה.
אף פעם לא היה לה שפע של ביטחון עצמי. ולמרות שאני שפעתי מביטחון, אף פעם לא הצלחתי להשפיע עליה. אבל אף פעם לא ידעתי שיש לה מחסור כ"כ חמור בביטחון. איך יכולתי לנחש שמבעד לחיוכה היא בעצם קורסת משנאה עצמית?!
הייתה לי חברה בשם מאיה.
בחיים אני לא אשכח את היום ההוא, את היום הנורא ההוא.
דיברנו שתינו בבית שלה. צחקנו על כל מיני דברים לא חשובים.
זו הייתה היא שהעלתה את הנושא. כנראה רצתה סופסוף לפרוק. היא אמרה שנימאס לה. שהיא לא יכולה לסבול יותר את רויטל ואת החבורה שלה. ואני, אם רק הייתה פורקת ביום אחר, אולי הייתי שמה לב לעצב העצום בקולה, לשבירה הקלה בסוף המשפט שלה. אבל לא. באותו היום הייתי שקועה בשמחה שלי. אגואיסטית שכמותי. בגלל פגישה אחת שתוכננה לאותו ערב, שכחתי לגמרי מי אני, ומי הייתה איתי לאורך כל הדרך.
הייתה לי חברה בשם מאיה.
באותו הרגע פשוט אמרתי לה להתעלם, מוסחת דעת. אבל נראה שלמאיה היה מספיק. היא התרוממה מהספה ובפעם הראשונה והאחרונה שמעתי אותה צועקת. היא צעקה עליי שאני לא מבינה אותה. שאין לי מושג מה זה להיות שונה. יוצאת דופן. היא צעקה שהיא לא יכולה לשתוק יותר. פשוט לא.
ואני הסתכלתי עליה. בעיניים הולכות ומתרחבות ובפה פעור מעט.
רציתי להגיד לה משהו. לצעוק. לצרוח בחזרה. אבל לא הצלחתי להוציא הגה מפי.
הייתה לי חברה בשם מאיה.
בהיתי בה, משותקת, כשפנתה למטבח במהירות, דמעות בעיניה.
לא הייתי מוכנה למה שקרה שם. הספה שישבנו עליה הייתה ליד המטבח. הייתי בשורה הראשונה למחזה האימים הזה.
מאיה הוציאה מהמגירה סכין גדולה. זאת ששבוע לפני כן חתכנו בעזרתה אבטיח.
הייתה לי חברה בשם מאיה.
ניסיתי לקום, לעשות משהו. אבל הרגליים שלי סירבו להישמע לי. פשוט בהיתי בה. הסתכלתי עליה לוקחת את הסכין וחותכת את עצמה. כבר לא שמעתי מה היא צרחה. הייתי ממוקדת כולי בבשר הנחתך. בדם על הרצפה. בדמעות שלה.
הייתה לי חברה בשם מאיה.
היא לא רצתה סתם למות. הייתה לה מטרה. היא רצתה להעביר נקודה. היא רצתה שהם ידעו שזה בגללם. שלא יהיה שום ספק בכך.
בגלל זה היא עשתה את זה איטי. היא לא תקעה לעצמה סכין בבטן וסיימה עניין. לא. היא תפסה חתיכות בשר מגופה וחתכה אותן, שואפת להיות רזה. להסיר סופסוף את השומנים המעיקים האלה.
הייתה לי חברה בשם מאיה.
אף פעם לא הבנתי מאיפה היה לה האומץ לעשות את זה. מאיפה היה לה האומץ לתפוס סכין ולחתוך כל כך הרבה. איך היא לא נרתעה מהכאב? איך היא לא זרקה את הסכין כשראתה את הבשר נתלש?! אלה רק חלק מהשאלות שכנראה כבר לא אקבל עליהן תשובה....
הייתה לי חברה בשם מאיה.
היה לה מזל. אם אפשר לקרוא לזה 'מזל'. השכנה שמעה אותה צועקת ונכנסה דרך הדלת הפתוחה. בלי לשאול הרבה שאלות היא התקשרה לאמבולנס. ואני בהיתי. כמו נציב קרח. ראיתי אותה זורקת את הסכין ומתחילה להתקפל על הרצפה. בוכה. זועקת. מבקשת עזרה.
והשכנה אומרת לה שהעזרה בדרך. ואולי רק אני ידעתי שלא זאת העזרה שהיא הזדקקה לה כל כך.
הייתה לי חברה בשם מאיה.
הלכתי אליה עוד באותו יום לבית החולים. לא הייתי צריכה את אישור הרופאים כדי להבין את זה. לא הייתי צריכה אפילו להסתכל בעיניהם המתוסכלות מעט. הבנתי לבד שלא נשאר לה הרבה זמן. נכנסתי לחדר שלה. סופסוף התחלתי לקלוט מה קורה. בכיתי. רעדתי מבכי. הלכתי למיטתה בצעדים כושלים. כל גופה היה מכוסה תחבושות. היא הייתה מחוברת למיליון מכשירים מצפצפים.
הייתה לי חברה בשם מאיה.
היא פקחה את עיניה וחייכה אליי. כאילו רק לי היא חיכתה.
נעמדתי ליד מיטתה, בוכה. לא ידעתי מה להגיד. מה יכולתי לומר? איזו זכות הייתה לי להגיד משהו בכלל אחרי שראיתי אותה חותכת את עצמה בלי לעשות כלום?!
הייתה לי חברה בשם מאיה.
היא לא אמרה לי הרבה. היא רק אמרה לי לא להרגיש אשמה. הבכי שלי רק התחזק. היו לי מיליון דברים להגיד לה, אבל לא מצאתי את האומץ כדי לפתוח את הפה.
הזדקקתי לכמה שניות לקלוט שהיא אמרה לי 'להתראות'. היא הושיטה את ידה החבושה באיטיות וניתקה את כל המכשירים במשיכה אחת. בהיתי בה לשנייה. עדיין רועדת מבכי. למרות זאת, הפעם הצלחתי להתעשת. תפסתי את החוטים וניסיתי לחבר אותם בחזרה. צרחתי לעזרה, אבל עד שהעזרה הגיעה כבר היה מאוחר מדי.
הייתה לי חברה בשם מאיה.
המוניטור, המכשיר היחיד שממנו לא הצליחה להשתחרר, השמיע צפצוף ארוך. צעקתי. בכיתי. צרחתי.
היו לי מיליון שאלות. עכשיו גם יכולתי לשאול אותן- כבר היה לי האומץ. אבל הכול קרה לאט מדי. מאוחר מדי.
השאלות שלי כנראה כבר לנצח יישארו בלי תשובות.
ואני. אני האנוכית, האגואיסטית, שלא הצליחה לעשות כלום כדי להציל אותה. אני. אני נשארתי בלי החברה הטובה ביותר שלי.
הייתה לי חברה בשם מאיה.
שמתה, לא- נרצחה, בגלל סטיגמות וגזענות של קבוצה אחת שלאט לאט כילתה את נפשה.
הייתה לי חברה בשם מאיה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
