זוגיות, סקס ומה שבינהם

תהיתי לגביי מודל שלבי האבל של קובלר-רוס. נדמה לי כי רק בשבועיים הארונים זנחתי את שלב ההכחשה אל עבר שלב הכעס ושלב הדיכאון.

חדלתי ללכת סחור סחור, לעקוף את הכאב. הגעתי, הו כבר הגעתי מזמן. וזו נקודה כואבת, וההתמודדות היא לא קלה. הזכרונות עוטפים אותי, שלו, שלי, שלנו. ולא נותר עוד כלום, רק זיכרון.

ויש לי תחושה כאילו לא היו הדברים מעולם, לא אני זו שישבתי בחיקו בפאב הקבוע על כוס בירה, ולא אני זו שליוויתי אותו בארוחות המשפחתיות, ולא אני זו שחלקתי עמו את הסודות הכי כמוסים בשלהי היום על המיטה שלנו. נמחקתי, ומישהי אחרת באה וממלאה את תפקידי נאמנה. לאט לאט תופסת את מקומי בלב שלו.

מזכיר את השיר של קרן פלס -

"ומי רועה את זאביך במקומי
רופאה לכאביך במקומי
זאת שלקחה את הפינה שלי בך ...

מי מוחקת לי אותנו מלבך
כל פצע שפצענו
בשבילך היא כבר כמעט אני בלב שלך
שלי ושלך
מי זאת שלקחה
סיכוי שעוד נאהב
שבמקומי עכשיו."

אני לא נוטה להתחבר לשירה שלה, אבל משהו במילים של השיר הזה הצליחו משום מה לחדור. כאילו זו אני ששרה.

והשיר נדם.

מאז פירוק הקשר מאד קשה לי עם אנשים, מעכל החברים שלי גדל אמנם, אך הוא נותר רדוד ושטחי. שום קשר עמוק, שום שיחה עם טעם. רווי בשיחות ריק על הא ודא. איפה אותו אחד שישבור את החומה שנבנית מסביבי אט אט, שייחלץ אותי מעצמי, שישיב לי את המקום האמיתי, העמוק, שיצליח לחדור.

אני זועקת לעזרה ללא מילים, בצורה אילמת. הנפש שלי לא יציבה, כזו אני בן אדם סוער. נעה ממקום ממקום, ממסיבה למסיבה, מפלרטטת עם כולם אך בעצם עם אף אחד. ולמה זה טוב? ומה זה נותן? והיכן החיים הקודמים והשלווים שלי כעת? לאן נעלמו? ומה נותר מהם?

ושוב הגעגוע מתערבב עם אינספור רגשות נוספים, ואתה לא מבין מה גובר על מה. התסכול, הגעגוע, העצבות, תחושת האשמה.

אני כל כך שונאת להיות מסכנה. אני לא. ואוי לזה שחש כלפיי תחושת רחמים.

אני בחורה חזקה, בתחילת חייה, שלומדת להתמודד עם החיים.

מעולם לא חוויתי פרידה מבן אדם כה קרוב אליי, אולי הכי קרוב שהיה. וזה אמנם לא מוות מוהבק, אך בשבילי הוא נפטר.

יושבים שבוע, שלושים, שנה? לבד, הוא מת רק לי (ולהורים שלי....).  לכל השאר הוא עדיין חי צוחק ובועט.

הו הו כמה שהוא בועט.