אז עבר חודש שלם מאז העדכון האחרון.

חיים:

אין. פשוט ככה. כל החודש רק עבדתי, הייתי בכמה מסעדות בסופי השבוע כדי לנוח קצת אבל בעיקר רק עבדתי הרבה.

הזמנתי משקפיים חדשים ואפילו אין לי זמן לאסוף כי אין לי בכלל איך לנסוע לשם. הייתי בעיר מסויימת מהעבודה שלי, בדרך קפצתי לעשות משקפיים וחשבתי שאמשיך לעבוד שם תקופה ולא יצא- אז הם מוכנים ואין איך לקחת. 

חוץ מזה, חושב לאן אפשר להתקדם ומה עוד אפשר לעשות עם החיים האלו כי אני רק עובד ומגלה עם הזמן שזה לא שווה. החיים יכולים להיות מעניינים בהרבה מלשאוף להגיע ל- 4 קירות בטון משכנתא של 30 שנה ותארים שבעיקר מעטרים את הקיר אם אין ניסיון. מסקנה= צריך למצוא את האיזון.

עבודה:

אין לה סוף. זה מה שמעסיק אותי רוב היום והשבוע. אני מרגיש שאני רק נוסע לעבודה, עובד ונוסע שוב בחזרה לבית. עברתי הרבה שינויים בעבודה בחודש שחלף לו וכבר אין חשק לעבוד כמו פעם. מצד שני- עובד פחות קשה- אבל הרבה פחות אוהב את האנשים שאיתי בצוות החדש. אני פשוט מרגיש לא רצוי. 

בזכות העבודה טיילתי לא מעט בארץ בחודש הזה, הגעתי למקומות שאף פעם לא הייתי בהם, ראיתי אנשים שחיים קצת אחרת וזה גרם לי לחשוב על שינוי נוסף בחיי. אי אפשר רק לעבוד. צריך עבודה גמישה יותר. מעדיף שיפטרו אותי כבר. 

רכב החלומות:

רכב החלומות שלי הופיע לו בלוח, עם כל הפינוקים שרק יכלתי לבקש. מישהו פשוט סימן V על כל התוספות האפשריות לדגם בטופס ההזמנה של הרכב מהסוכנות, אני עצמי לא ידעתי שקיים דגם ברמה כזו בארץ. ובמחיר שאין לי בעיה לשלם אותו. הייתי חד, התקשרתי מיד והטלפון שלו היה תפוס כחצי שעה עד שענה לי. תהיתי אם זה כי הרבה התקשרו... אבל אז גיליתי שהבעלים מאילת ויודע בדיוק מה יש לו ביד, לא מוכן לזוז מהעיר ואמר שאם אני רוצה אני מוזמן לאילת. באמת שתהיתי אם לתפוס טיסה למחרת בבוקר וללכת להביא את החלום קרוב יותר למרכז. יכלתי לארגן את כל זה ואולי היה יוצא סיפור יפה יותר לכתוב כאן. אבל וויתרתי על התסבוכות האלו. המודעה נעלמה לאחר כ- 5 שעות. אולי ככה זה צריך להיות.