עד לפני כמה חודשים, בתחילת השנה, היית החבר הכי טוב לי. לא אמרתי לך את זה, אף פעם לא דיברנו על זה, אבל ידעת את זה לבד. היית הבן אדם היחיד שידע שעם החברות שלי אני סובלת, שאני לא נהנת איתן כמו שזה נראה מבחוץ. הכרת אותי כמו שאף אחד לא הכיר, ידעת לזהות שאני עצובה וישר לגרום לחייך. משם עד היום משהו השתנה, עד עכשיו אני לא מצליחה להבין מה. אני מנסה לחשוב מה קרה בדרך שגרם לשינוי והמחשבה היחידה שעולה לי בראש זה שפשוט נמאס לך ממני. אני עדיין תמיד פה בשבילך, אני עדיין מנסה לעודד אותך כשקשה אבל אני כבר לא הבן הראשון שאתה פונה אליו. ואני? מה איתי? את זה כבר מזמן לא שאלת...
אתה מתחיל שיחה-בדרך כלל כשאתה צריך משהו, ושואל מה קורה-לא כי אתה מתעניין פשוט מתוך נימוס,או כי אתה מחכה שאני אשאל מה איתך ואז תוכל לספר ואני כרגיל אנסה לעודד אותך עם אופטימיות שאין לי מושג מאיפה אני מביאה.
אני זוכרת פעם,לפני שהדברים השתנו, התכתבנו בפייסבוק ושאלת מה קורה. עניתי לך בסדר...מה איתך? במקום לענות כתבת לי שלפי הבסדר אתה יודע שהכל לא בסדר,כי בדרך כלל אני עונה הכל טוב או מעולה.
ככה היית מכיר אותי.
היום,זה קרה שוב,כי הייתי מאוד מבואסת מכל כך הרבה סיבות והעידוד שלך זה מה שהיית צריכה. אל כשעניתי בסדר...התעלמת...המשכת לספר על עצמך.
בהתחלה קצת ייבשתי אותך-כי גם לי מותר להיות פסימית לפעמים,ואז ניסיתי לעודד אותך.
ואז,דבר ששמתי לב שקורה הרבה בזמן האחרון,פשוט נעלמת באמצע השיחה. עם כל שיחה שלנו המחשבה שנמאס לך ממני רק מתחזקת ואני לא יכולה לסבול את זה יותר.
קל להגיד "אני תמיד פה בשבילך" ו "את חשובה לי" אבל המעשים חשובים יותר מהמילים. בתקופה האחרונה אני חושבת עליך הרבה, יש רגעים שאני כל כך צריכה את העידוד והתמיכה שלך.
ויש כל כך הרבה פעמים שאני מחליטה שאני לא יכולה להמשיך ככה והידידות בינינו נגמרה ואז פתאום אתה מתקשר וההחלטה שלי כאילו לא הייתה.
אתה ממשיך לירוק לי בפנים ואני ממשיכה להתעלם-להגיד זה רק גשם.
כמה שיהיה קשה בלעדייך אני אצטרך להתמודד כי בחודשים האחרונים אתה לא פה בשבילי כמו שאני פה בשבילך ואני ממשיכה להתאכזב.
הייתי כל כך רוצה שדברים יחזרו להיות כמו שהם או שלפחות תספר לי למה התרחקת כל כך-אבל אני מחכה יותר מדי זמן וכלום לא קורה.
אז אם אתה לא מתכוון לעשות כלום גם אני לא.
אני מקווה שתבין בקרוב כי אני צריכה אותך.
ואם לא,אני אתמודד,אני אהיה חזקה ואעבור את התקופה הזאת לבד.
תודה על כל העידוד והתמיכה. אני לא אשכח אותך,מקווה שגם אני תפסתי מקום קטן אצלך בלב.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
