יש לי תחושה שאולי היא קוראת פה, ועכשיו היא תקרא את הפוסט הקודם, ואולי היא תבכה - ואולי לא. בטוח שהיא תמשיך להרגיש צודקת, שהיא קדוש מעונה ואני השטן.
זה באמת היה פוסט קשה. אולי בגלל זה כתבתי אותו פה ולא אמרתי לה בפרצוף. פעם גם הייתי אומרת לה בפרצוף. היום אין לי כוח. היא פגעה בי כל כך, אבל אני לא רוצה לפגוע בה עד כדי כך בחזרה. אני גם לא רוצה שיהיה לה רע, להיפך. הדבר היחידי שהייתי רוצה זה שהיא תבין שהיא הייתה לא בסדר.
מעבר לזה, זה כבר לא משנה. אני סתם חושבת לעצמי שאולי קוראים פה אנשים מסויימים שמכירים אותי, ואני לא יודעת על כך. חשבתי שרק הגר קוראת פה, אבל מה יודע. ולמי אכפת. מחקתי כמעט כל את כל החברים מהפייסבוק שהיו איתי בסאמיט. עזבתי את הקבוצה של סאמיט. ויותר אני לא הוגה את המילה סאמיט. החלטתי עם עצמי החלטה, שמרגע זה אני עושה מקסימום מאמץ לא לדבר על העבר, וזאת הייתה הפיסקה האחרונה שמדברת עליו.
בינתיים השעה כמעט חמש בערב, אני ערה מחמש וחצי בבוקר, 11 שעות בערך עברו ועד עכשיו רק שתיתי בבוקר בדרך לעבודה משקה בוקר 0%, רק 78 קלוריות. אני שומרת את רוב הקלוריות לערב כי בערב יש לי בולמוסים. אני רוצה לאכול בסה"כ 700 קל' היום לכל היותר.
זה הסטטוס שכתבתי עכשיו בפייסבוק:
היום הוא יום של נקודת מפנה. לקחתי עוד צעד בדרך שלי אל המחר החדש, עוד צעד כדי לשים את העבר הכואב והמורכב מאחורה. המחיר לא פשוט, נתק מאנשים שחשבתי לחברים, והמשך נחוש בשינוי הגישה שלי. אני בוחרת לא לוותר לעצמי יותר ולא לחשוב על עצמי כחריגה או משוגעת או מסכנה, לא לטוב ולא לרע. והנה כבר חודש אני מחזיקה את העבודה למרות הקושי - והיום, היום אפילו היה לי נחמד. אז נכון שאתמול היה לי התקף בכי. אבל שלשום היה לי התקף צחוק. מצבי רוח מתחלפים, זה חלק מהקושי שלי וזה חלק מהקושי שאני מביאה אל מי שמולי, אבל זה גם חלק מהקסם. הכל זה חלק מהקושי, וחלק מהקסם.
מה שנשאר מהעבר זה רק צלקות, נפשיות ופיזיות, כדימוי וגם באופן המוחשי ביותר. החוכמה היא לא רק לא לעשות צלקות חדשות, אלא גם לקבל את הישנות. הן חלק ממני. הכאב הוא חלק ממני. הוא חלק מהחיים. וזה בסדר, לא צריך להיכנע לזה אבל גם לא להיבהל מזה. מרווח נשימה - הכל בסדר. מותר גם לכאוב, רק לא לשקוע בזה.
והיום בניגוד לפעם, העולם כשלעצמו נראה לי יפיפיה, מסקרן, מרגש ומקסים.
וזאת צלקת שנראית כמו מרבה רגליים:

עריכה - עדכון קלוריות:
אכלתי היום 798 קל'.
את רובן אכלתי עכשיו בארוחת ערב. אני כל כך שונאת לאכול אוכל חם ומבושל, אני חושבת שאני אפסיק לאכול אותו, כמו בתקופת האנורקסיה. אני שונאת לאכול אותו כי אני אף פעם לא יודעת כמה קלוריות באמת יש בו, והכי נורא זה לאכול אוכל מבושל שמישהו אחר הכין, כי רוב האנשים שמים מלא שמן. וגם אם לא, אוכל מבושל וחם יושב ממש כבד. אני שבעה עד לכדי להקיא ועד לכדי כאב בטן. למרות שמי שמבין בקלוריות יודע שמה שאכלתי היום זה מעט. לצורך העניין - 1,200 זאת הדיאטה הכי חריפה שמותר לעשות בלי שזה יתחיל להיות בעייתי. ואני אכלתי 400 קל' פחות. אז מגניב.
אני שמחה שאני מתחילה להשתלט על עצמי עם האוכל. האמת שבימים האחרונים אני בעיקר לא רעבה, לא יודעת למה, לא שואלת שאלות. בהתחלה חשבתי שזה בגלל הכדורי הודיה, אבל היום למשל אפילו לא לקחתי כדור, אז אני לא יודעת. בכל מקרה כשאני אקבל משכורת אני אקנה כדורי דיאטה כימיים ממש חזקים ונראה אם זה יעבוד. החלטתי שאם זה לא יעבוד אני אלך לאלנבי ואקנה חגיגת ואתחיל להסניף אותו כי הוא סותם את התיאבון בקטע היסטרי. ואני גם אקנה כדורים שורפי שומן. וזהו. נראה לי שאפשר להכריז באופן רשמי שהפרעת האכילה שלי חזרה. אבל זה לא נורא כי אני מתחילה ממשקל נורא גבוה. אני רק רוצה לרדת משהו כמו 20 קילו ואז אני אפסיק. נמאס לי להיות שמנה, פאדיחה.