שהכרתי בחיים שלי.
את חושבת שהחיים שלך יותר טוב משלי? בולשיט. מה יש לך בחיים?
הכל זה עבודה ופעולות משמימות, ריקניות, חסרות תועלת. לשטוף את הרצפה, לעשות כביסה, לאכול ארוחת שישי אצל אנשים בני מאתיים שכותבים חרא של ספר על ג'וקים וצריך להתלהב שהם כתבו ספר על ג'וקים כי הם חולי נפש.
על מה את חושבת בכלל, מה זאת ההתנהלות הזאת -
בלי מחשבה על הקיום, על העולם, בלי אפשרות להכנס לנבכי הנפש. הכחשה, בריחה, התנשאות.
את שיקרת לי כאילו אני מפגרת. את שקרנית. ואני, אני לא מפגרת כמו שנדמה לך. להיפך.
הכל אצלך מילים יפות שלא שוות כלום. פגעת בי. פירקת אותי. לעולם לא אסלח לך.
חבל שיצא ככה ושפגעת בי ככה, על הקשר דווקא לא חבל. כבר שנה שאנחנו לא בקשר.
את - החברה הכי טובה שלי, עזבת אותי כשהרגשתי רע, כשהייתי על סף מוות, או פשוט כשהייתי רחוקה ממך.
אף פעם לא עלה בדעתך לקחת אוטובוס לכפר סבא, אפילו לא לתל אביב כדי לפגוש אותי.
תמיד דיברת בצורה יבשושית. כנראה כי את יבשושית בעצמך.
את אומרת שלך קשה לשאת את הנוכחות שלי, אבל מה איתך? הנוכחות שלך מכבידה ומעיקה, תקועה בגרון
את מדכאת, משעממת, מוציאה את הכיף מכל דבר, מנפחת כל שטות בקטע היסטרי ושיפוטי.
אם אראה אותך ברחוב אני לא אגיד לך שלום
אני חושבת שאת חרא של בן אדם.
אני חושבת שהגיע הזמן שתצאו מהתחת של עצמכם. ודי כבר עם המילים האלו, מציף, טריגר, לוקח אותי אחורה, חלאס כבר. כל הפסיכולוגיה עלתה לכם לראש, עיוורה אתכם, אתם לא מסוגלים לשאת כלום בלי להתפרק. על מה כבר דיברנו אז שכל כך כעסת? על אלוהים, על המוות, על הגלגול הבא? על אלכוהול? על גראס? מה הסרט?! על מה אני אמורה לדבר? על מה בדיוק *את* מדברת? על על עבודה משעממת? על המרכז ספורט הדבילי של סאמיט איפה שאתם קופצים בחבל ותוך כדי אומרים לכם כמה אתם נהדרים? על סרטים משעממים בסינימטק? הם משעממים כי את רואה רק סרטים 'עם מסר'. איזה טמטום. איזה.
אני לא רוצה קשר איתך, ולא עם אף אחת מכן. גם לא רוצה שתקראו לי יותר בבלוג. כל האנשים מהמקום ההוא, אותו דבר. דווקא האנשים שהכי אמורים להבין, רואים רק את עצמם. נשאר רק חנן, אז נמאס, אני אעזוב עכשיו גם את הקבוצה בפייסבוק, לא רוצה שום זכר למקום הזה ושום זכר לאנשים שבו.
בסוף אכלתי עוד איזה 300 קלוריות, אז זה 1,172, אולי אני ארד ככה גם. נקווה. אולי אני אקפוץ קצת בחבל. נקווה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
קורנליה שדה אדומה
