םירפסמ לש ןמז

"-תראה, המנגנון של ריאקציה רדיקלית הוא אותו המנגנון כמעט תמיד, פה ושם יש שינויים." ענה הפרופסור לשאלתי, "ומה אתה יודע על רדיקלים?" 

"אני יודע שהם לא יציבים, ושכל זוג גורמים כאלה יכול להתנגש וליצור תגובת שרשרת הרסנית." 

"נכון," הוא אישר את דבריי, "ובאמת כל תגובה כזאת מתחילה בהיווצרות של רדיקל - כתוצאה מנזק סביבתי בדרך כלל - שההתנגשות שלו בגורם אחר נפיצה."

"ואז התגובה בעצם ממשיכה - עוד ועוד גופים וגורמים נפגעים מהרדיקלים והופכים בעצם לכאלה, והמעגל הולך ומתלבה."

"-יפה מאוד" הוא מגיב לדבריי, "ומה קורה בסוף?"

"אני לא בטוח איך זה מסתיים..." אמרתי במבט מושפל, "שכחתי."

"כשכבר לא נשארים יותר מסביב גורמים בלתי-רדיקלים וכולם עברו פאזה - אז הרדיקלים נפגשים ומחסלים זה את זה, והריאקציה דועכת."

"-האמת היא שזה הגיוני" אני מסכם, והוא מהנהן שבע רצון מהלימוד. 

"פרופסור," אני פונה אליו בסוף שיחתנו, "תודה רבה על העזרה בכימיה, זה באמת סידר לי כמה דברים בראש..."

"-כימיה?!" הוא משיב בתמיהה, "אני בכלל מרצה להיסטוריה!"

***

אז כל הפייסבוק שלי גועש ושוצף כי זה קרה. 

בכנות, אני כבר לא יודע מה לחשוב יותר - אם תקופת הבחירות הזאת עוד לא גרמה לי לרצות לדחוף את הראש למערבל ביטון, הרי שהתקרבנו לשם בעוד צעד. 

לפני 4 שנים ניצבתי לפני דילמה - ידעתי שאני רוצה לרתום את החיים שלי כדי לחולל שינוי כלשהו בחיים של אנשים, ואחרי תקופה ארוכה בצבא החלטתי שהשינוי לא יהיה בקהילת הבטחון על כל גופיה הצבאיים או האזרחיים - כי הבנתי כמה שהעבודה שם הפכה אותי לציני ואדיש לסבל של אחרים. החלטתי לנסות לתרום בצורה אחרת - לרפא במקום לחשוב איך לפצוע, לטפל במקום לתכנן איך לפגוע - ולשם כיוונתי את חיי. 

בפתח הקיץ האחרון נחטפו ונרצחו 3 נערים יהודיים, ובתגובה נחטף ונרצח נער ערבי מאחת השכונות בירושלים והוצת. אני הזדעזעתי עד עמקי נשמתי מכל מה שקרה, ולתדהמתי גיליתי שלא מעט אנשים סביבי דווקא חשו הקלה לאוד פעולת ה"תגמול" המאוד מתגמלת. 

אחר כך התחיל "צוק איתן" ואיתו התמלאו הרשתות החברתיות שסביבי בשנאה והסתה, שיחות ארוחת הערב עוטרו בגזענות וצמאון לדם, ואני הוצפתי בפחד אמיתי ומשתק מהוירוס הזה שתוקף אנשים וגורם להם להפוך לזומבים צמאי דם וחסרי אמפתיה, שכל מטרתם הוא לדאוג להפצת הטפיל שהם מדגירים בתוכם לפונדקאים הבריאים שסביבם. 

ובכנות - אני כבר לא יודע מה לחשוב יותר. נמאס לי שאנשים שונאים אותי סתם כי זה מה שאמרו להם לעשות, נמאס לי שאנשים נלחמים זה בזה סתם כי הם החליטו מראש שאין דרך טובה יותר, ונמאס לי מזה שכולם חושבים שזה מצב הגיוני יותר מאשר לשבת ולדבר שניה כמו מבוגרים ולראות איך עושים שאף אחד לא יפריע לשני. כן, אני יודע, נאיביות. לכן כבר הפסקתי לחשוב שמשהו טוב יכול לצאת מכל זה - מלחמות או בחירות... 

אני רק יודע שכנראה יש הרבה יותר אנשים בעולם ששונאים אותי מאשר אוהבים אותי - כי בשביל לשנוא בכלל לא צריך להכיר - והמאזן הזה הוא מה שמפחיד אותי באמת.