םירפסמ לש ןמז

אחת ההרצאות הכי טובות ששמעתי בשנה האחרונה הייתה הרצאה של יובל אלבשן על סיפורי ילדים ככלי לשינוי חברתי. זה היה באחד מאירועי ה"מרצים על הבר" האלה יש מפעם לפעם, ואני והשותפה שהשתעממנו בבית החלטנו לקפוץ לבירה בעיר במסווה אינטליגנטי. בחרנו בהרצאה על קנביס שנשמעה לנו כאילו לא מאוד תרדים אותנו אבל בפועל כמעט עשתה זאת, ומכיוון שכבר זרם לנו נשארנו לשמוע את מר אלבשן מדבר על סיפורי ילדים, בלי לדעת בכלל כמה שאותה ההרצאה עוד תהדהד במוחי חודשים רבים אחר כך. אז נכון, יכול להיות שגם אני נשביתי בקסמו הדמגוגי של מי שללא ספק יודע איך לנצל כריזמה רבה כדי להעביר מסר שנוח לאוזניים האקדמיות לשמוע, ועדיין - אם אני על כל ביקורתיותי והתנשאותי התלהבתי ממר אלבשן - ייתכן שיש לבחור מה להציע.

את ההרצאה שלו, פתח יובל אלבשן בסיפור הילדים "דירה להשכיר" של לאה גולדברג ועל מסרים חברתיים יפים שניתן לראות בו. בקצרה ולמי שלא מכיר או שהספיק לשכוח את העלילה מאז הגן: בבניין מגורים בן כמה קומות התפנתה אחת הדירות (מר עכבר עזב בפתאומיות), וכעת דיירות הבניין מחפשות מחליפה. מידי פעם מגיעים דיירים פוטנציאליים לראות את הבניין, אבל בסופו של דבר מוותרים על מגורים בבניין כי אורח-החיים של אחד השכנים לא מוצא חן בעיניהם. 

לאחר שדיבר על הנמלה החרוצה שחתכה (כי לא התאים לה לגור ליד תרנגולת שמנה ועצלנית) ועל הארנבת שברחה מהמקום (לאחר שביקרה את כישורי ההורות של הקוקיה מפקירת הבנים), הגיע בהרצאתו לחלק שבו החזיר מגיע לסייר בבנין ולהכיר את השכנים הפוטנציאליים: החזיר מציין שאמנם הדירה נאה בעיניו ואפילו על המטבח (שאינו מלוכלך) הוא יכול להתפשר אולם הוא מתרעם על חוצפתם של הדיירים להזמינו לבוא לשבת עימם שהרי כיצד הוא "לבן בן לבנים עוד מימי בראשית, ישב בכפיפה אחת עם חתולה כושית!". כאן עצר אלבשן את ההרצאה והדגיש שבעיניו זהו רגע השיא של הסיפור! כי הרי בניגוד לפעמים הקודמות, שבהן הדיירים המבקרים העליבו את התרנגולת העצלנית או מתחו ביקורת על הקוקיה, הפעם - כשזה הגיע לגזענות גרידא - לא הייתה החתולה הכושית זאת שנעלבה מדברי החזיר, אלא הדיירים כולם שנעלבו בשמה כחברה אחת מלוכדת ואמרו מיד פה אחד "לך לך חזיר, גם לנו לא נאה ולא יאה!"

כי כשמישהו בחברה שולל אחר על רקע גזעני זה הוא שצריך להעלב! ואפילו החברה המכילה והסובלנית ביותר, מוטב לה שתוקיע גזענות מאשר שתכיל אותה ותעבור על כך לסדר היום. 

אז למה אני אוכל את הראש עם מחשבותיו של אלבשן על לאה גולדברג?

כי קשה לי לראות אנשים חושבים שנותרים אדישים לאפליה או אלימות על רקע גזעני (או מיזוגני או הומופובי, הרי זה די אותו הדבר) ולא יוצאים חוצץ נגד תופעות שכאלה, כמו שמצופה מהם בתור חלק מהחברה - סליחה, כמו שאני מצפה מהם בתור חלק מהחברה שלי (ואולי גם לאה גולדברג קצת ציפתה). נוח לנו לשבת בכורסאות העור שלנו בסלון המרווח שלנו, לצפות בטלביזיה הגדולה שלנו או לקרוא כתבה במסך הסמארטפון שלנו ולהזדעזע עד עמקי נשמתנו ממאבק של אלה שאיתרע מזלם להיוולד לצד הלא נכון של משהו - צבע עור, נטייה מינית או סתם חומת בטון - כי זה נותן לנו תחושת בטחון, כשהצרות שלנו מתגמדות לעומת אלה של אנשים חיים ממש לצידנו, כביכול באותם התנאים (הרי "יש ילדים רעבים באפריקה" הוא כבר מזמן לא טיעון שמזיז למישהו משהו...). 

וזה קשור להסטה שפשתה בקרבנו לאחרונה, ולזה שהסטה כבר מזמן נעשתה לתעמולת בחירות 'לגיטימית' בשנים האחרונות או סתם אמצעי להעביר את הזמן בין חוסר מעש אחד לאחר (לידיעת הקורא "הצל", לא, לא כיוונתי את המשפט הזה אלייך בכלל), ולכך שאני חושב שאנחנו לא צריכים לתת לזה יד בשום צורה, אלא להוקיע ולענות בחזרה "גם לנו לא נאה ולא יאה"! 

ולהזמין לשבת איתנו - בסלון או בכנסת או ברשתות חברתיות או ב-wherever - *רק* את מי שיודע לדבר יפה ולהקשיב יפה, ושבעיניו יתר השכנים הם 'נאים' מתוקף היותם הם, אפילו אם הם מאוד שונים ממנו בצבע עורם או השקפת עולמם.