םירפסמ לש ןמז

חשבתי עליו הרבה בסוף השבוע האחרון. אני חזרתי צפונה לאירוע משפחתי, והוא נשאר בבירה ללמוד למבחן...

ראיתי הרבה טלביזיה, הרוב טראש, לפעמים גם משהו בסדר,

וכמעט בכל פעם שראיתי זוג "אוהבים" חשבתי עליו.

כשנזכרתי בו, חייכתי לעצמי, והתגעגעתי אליו, 

כשחשבתי עליו, דמיינתי אותנו שלובים יחד, ורציתי כבר להיות איתו,

וכך הגעגוע התחזק - מעין מעגל קסמים שמלבה עצמו,

שפתאום הבהיר לי -

אחרי 9 חודשים יחד, אני אולי... יכול להיות... מרגיש משהו... אמיתי... כלפיו. 

קשה לי להודות בזה כי זה מפחיד אותי לאללה,

אפילו שאני יודע שאין דרך אחרת, 

ואולי בעצם אנחנו מתנהגים כמו שאנחנו צריכים, כמו שאנחנו מרגישים -

ורק... רק לא אומרים זאת לגמרי וכל הזמן מפורשות.

כששואלים אותי כמה זמן כבר, אני תמיד עונה בפליאה כמעט, 

כמו לא מאמין בעצמי למספרים, כאילו הזמן מרמה את שנינו. 

במבחן התמונות המשותפות - נפסיד לזוג גנרי שיוצא יומיים, 

במלחמת מתנות חומריות, נפסיד לזוג ידידים מהעבודה שמכיר חודשיים... 

ובתחרות כמות תחלופת ביטויי האהבה המילוליים, נפסיד למערכת היחסים שאני מנהל עם גבינה בולגרית. 

וכמה שלפעמים הייתי רוצה שתהיינה לנו קצת יותר תמונות יחד,

או שנספיק קצת יותר חוויות משותפות,

או שנכיר זה את עולמו של זה קצת יותר לעומק... 

למזלי, לפעמים, כשאני צופה באיזה סרט מטופש או דוקו' נדוש,

או חושב לעצמי לפני שאני נרדם או בזמן הנסיעה בעליות לבירה, 

או אפילו כשבאירוע משפחתי אני מוצא את עצמי שותה ומתגעגע... 

אני זוכר להוקיר,

ולהכיר בכך -

שהוא כנראה הבחור הכי טוב שאי-פעם יצא לי להכיר.