םירפסמ לש ןמז

השפיות שלי לפעמים מרגישה לי כמו חבל דק עליו אני מהלך בהיסוס - תלוי אי-שם במרומים - נמתח בין שני גגות בניינים נטולי רעפים בפרבר שבו החוטים היחידים שנמתחים בין בניניים הם חבלי כביסה עמוסים לעייפה. השמיים שלי אפורים בזמן שאני מנסה לעשות צעד ועוד צעד. הרוח מתחילה לנשוב מעט חזק יותר, ואני מנסה לפסוע קדימה אך ההיסוס גורם לי לחזור צעד אחורנית. הנסיון לא להביט מטה כושל פעם אחר פעם, ועם כל מבט אל התחתית אני מאבד עוד ועוד את האיזון. זה לא משנה לאן אפול, אני יודע, כאן בטון וכאן אספלט, והצלילה לשניהם אינה נעימה. 

מידי פעם אני נזכר איך נפלתי ממנה וחש בצמרמורת - מחבק כרית אם יש בנמצא או משפשף לעצמי את הזרוע בכף ידי השניה, וכופה על עצמי מחשבות אחרות.

אני מרגיש שאני צריך לדבר עם מישהו - as in מישהו מקצועי. בפעמיים האחרונות שניסיתי, זה לא ממש הצליח, אבל אולי עכשיו זה יהיה שונה. אולי עכשיו אני קצת יודע יותר על מה שאני רוצה. אולי גם לא. לא שיש לי באמת כסף לזה, אבל אני מרגיש שכבר אין כל כך ברירה -

או זה או ליפול, מחבל או ממטוס, 

בלי לדעת מה יהיה סוף הנפילה.