הוא שאל אותי אם אני יכול להיפגש בשלישי, ואמרתי שבשלישי אני בהתנדבות עד מאוחר ולכן לא יכול.
"רביעי מתאים? או שיש לך עוד תירוצים" התריס. לא היה לי נעים לומר לו שדווקא יש לי עוד תירוצים, ושברביעי קבעתי תכניות אחרות כבר, ובעיקר לא היה לי נעים לומר לו שהתכניות האחרות היו סוג של פגישה עם מישהו שידידה ניסתה לסדר לי.
"-רביעי זה אחלה." עניתי בנונשלנטיות, ודקותיים אחר-כך כבר טיכסתי רשימה של תירוצים שיוכלו לשרת אותי בבואי להבריז לשידוך של החברה.
"איפה ניפגש?" הוא שאל בצהריי רביעי בהודעת טקסט.
"-יש מקום איטלקי קטן כזה בסביבה שאני תמיד רואה בדרך לשוק ואני רוצה לנסות," עניתי, "אבל רק אם לך זה גם מתאים."
"אני יודע על איזה מקום אתה מדבר, אני מכיר קצת את הבעלים של המקום... אולי יהיה קצת מביך. לא נורא."
'מכיר את הבעלים של המקום' - המחשבה הראשונית שתקפה אותי הייתה רומן סוער שחלקו, אולם מיד כיביתי אותה במחשבות קרירות יותר - בכל מקרה, דייט ראשון הוא סיטואציה מביכה כשמישהו שאתה מכיר נמצא בסביבה, לאו דווקא אהוב עבר.
"אוקיי, אז הולכים למקום ההוא?" שאלתי כשנפגשנו בקרן הרחוב ברביעי בערב.
"-כן, יהיה בסדר"
"מאיפה אתה מכיר אותו?" חקרתי, חושש מהתשובה שאני עומד לשמוע.
הוא חייך, אחר השיב "גם אתה יכול להכיר אותו, אם תרצה."
"אני מניח שכן, זה פשוט לא עונה למה ששאלתי." עניתי בעוקצנות קלילה.
"נו, אתה יכול לתאר לעצמך... יצאנו איזו חצי פעם, לא קרה כלום, אל תדאג."
"לא דאגתי" שיקרתי ומשקולת קטנה הוסרה מליבי.
כשהגענו למקום, הבעלים שישב בכניסה מיד קידם את פנינו - מאוד לבבי כלפי י' ביחס לעובדה שהם נפגשו רק לחצי דייט. הוא ניגש אלינו שוב ושוב להציע עזרה בבחירת המנות, להתעניין בשלומנו ואם אנחנו נהנים מהאוכל ובכל פעם הניח את ידיו על שכמו של י', כמו מסמן טריטוריה מולי. י' הובך קצת מהסיטואציה, אני הייתי בעיקר משועשע, ושנינו היינו מרוצים מאוד מהאוכל והיין, ככה שבסך הכל החוויה הייתה מוצלחת (מה גם שהמבוכה הקטנה זיכתה אותנו לפחות בקינוח על חשבון הבית).
אחרי שסיימנו את הארוחה קפצנו לבירה בפאב השכונתי (שזכה לכינוי משום שהוא פאב והוא בשכונה, ולא בגלל סנטימנטים שיש לי כלפיו, חלילה), שהתחילה בשיחה די כנה על מה כל אחד חשב בתהליך ההתקרבות הזה שפתאום התרחש: הוא מצידו הודה שלא פעם הוא חשב עליי בצורה בלתי אפלטונית והתלבט מה לעשות בנידון; אני ציינתי את נקודות הזמן לאורך הדרך שבהן חשבתי שאני אולי צריך לעשות מהלך לכיוונו, ושנינו הסכמנו שיכול להיות שהשנה וחצי שחלפו בין אז לעכשיו היו פשוט הזמן שבו התנאים היו צריכים להבשיל לכדי העמקת ההיכרות.
כשליוויתי אותו אליו הביתה, עברנו ליד גן-שעשועים ופתאום הוא דחף אותי קלות לכיוונו. התיישבנו על ספסל שתויים מעט, והרגשתי את הלב שלי קצת פועם. החלטתי לעשות צעד אמיץ ולנשק אותו, מה שהתברר כהחלטה הנכונה.
"כבר חששתי שאתה מאלה שלא אוהבים להתנשק, או רחמנא לצלן מאלה שמנשקים גרוע" ירה מיד אחרי שנפרדו שפתינו.
"ומה הכרעת הדין?" שאלתי בחיוך.
"נראה לי שזה די ברור" השיב בחיוך ונישק אותי שוב.
הרגשתי באותו הרגע כמו שלא הרגשתי הרבה זמן, ומיד חששות התחילו להציף אותי. זה בעצם ההבדלים בין אז לעכשיו, השריטות והצלקות האלה שאינן מרפות, טראומות קטנות שמחכות לקרות, והסימנים להם חקוקים היטב בזכרון הרגשי שלי. קווי הדמיון הם ברורים - הוא הקיבוצניק הרהוט וחריף המחשבה, אני מנסה לעמוד בקצב, נבוך קצת ולעיתים ממלמל או כושל בלשוני.
הנה צלצול הפעמון, אני חושב לעצמי ומזיל ריר, תכף יגיע האוכל; הנה האור נדלק, אני מבחין, עוד רגע שוק חשמלי.
הנה, הוא נחמד ומתעניין בי, עוד רגע יגיע השלב שהוא יתאכזב וילך.
עוד כשליוויתי אותו לביתו, גמרתי אומר בליבי שלא לעלות למעלה לדירה שלו, והמצאתי שאני עובד בבוקר, כשבפועל התחלתי לעבוד רק בצהריים. אתה מצד אחד רוצה להתקרב, אבל מצד שני שומר מרחק, חשבתי לעצמי, אי אפשר לפסוח על שני הסעיפים ככה. אבל בעצם מדובר רק בפגישה אחת, אני מזכיר לעצמי שלמרות שאנחנו מכירים כבר המון זמן, עד כה היה מדובר ביחסים אפלטוניים גרידא, כך שאמנם ההתלבטות פירפרה בחקרי ליבי זמן רב קודם לכן, אבל במונחי הזמן של לצאת יחד, אנחנו עוד בשלב חבלי הלידה.
"אנחנו לא מתלהבים עדיין," אני מפציר בשותפה כשהיא נרגשת לשמע פירוט אירועי הערב, "זה ממש עוד לא שם."
היא מחייכת ומקבלת, ושנינו יודעים שאני משקר כדי למסך ניצוצות קטנים של התלהבות.
אני הולך לישון במחשבות עליו, קם במחשבות עליו, ובמקלחת כשאני עם עצמי - אני חושב עליו. אני אומר לעצמי שזה מוקדם, שהכל יכול לקרות, שזה לא טבעי להקדיש לו כל כך הרבה זמן ונפח מהמחשבות שלי.
הולי פאק, זה כבר הפוסט השני עליו - יש חשש כבד שנפלתי ברשת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
