םירפסמ לש ןמז

אני חושב לעצמי שכבר מזמן לא עדכנתי, ותוהה האם הסיבות לכך הן מהותיות או נסיבתיות או גם וגם. 

בפסטמבר חגגתי יום הולדת עשרים ותשעה במספר. הבחור עשה לי ערב של הפתעות שכלל בעיקרו חדר בריחה, חושך ואוכל - כל הדברים שאני מאוד אוהב. מצחיק לחשוב שהבלוג הזה נפתח ביום ההולדת העשרים ושבעה שלי שאותו חגגתי לא-חגגתי לבד, עם ביקור יחיד של זוג חברים שהיה עדיף שלא היו באים, ושנתיים לאחר מיכן הרגשתי בו לגמרי אחרת. מהות או נסיבות, מהות או נסיבות. 

בהמשך החודש טסנו לחופשה של חמישה-עשר יום יחד, אני והוא. היה טיול מגניב לאללה, למרות שהיה קצת קשה פה ושם כי הוא היה חולה הרבה והיו גם כמה חלקים פיזיים, וביום האחרון היו הרבה טיסות והמתנות ככה שהשילוב של העייפות והחולי גרם לנו אולי לסיים קצת בחמוץ, וגרם לו להיבהל מכך, מסתבר. כששוחחנו על זה בארץ הבנתי כמה אנחנו שונים הרבה פעמים בצורת ההסתכלות שלנו ובפרשנויות שאנחנו נותנים לאירועים מסוימים. האם זה כי אני רגיל יותר לכשלונות בתחומי היחסים הבין-אישים בחיי, ולכן טבעי לי להסתפק דווקא בהצלחות קטנות ולסלוח על מעידות? האם זה כי אחרי שיחות רבות וארוכות עם מרגו היועצת, ד"ר קלייר וד"ר ג'ודי דבקה בי צורת החשיבה האופטימית בחלקה-רציונלית בחלקה שלהן שנלחמתי בה כל כך? אולי פשוט לי קל יותר לסלוח לו, לסלוח לנו, כי הוא, כי אנחנו חשובים לי יותר מלו? כך או כך או כך, בסוף הכל נפתר ועכשיו אנחנו שוב בטוב.  

הלימודים עוד לא התחילו וכבר הודיעו לנו שפתיחת שנה"ל תתאחר בעוד שבועיים, והאמת - בא לי לעשות משהו מעניין בשבועיים האלה. מצד שני מקום העבודה, שבו הייתי אמור להתחיל לעבוד עוד באוגוסט אבל הדבר עוכב בגלל בעיות מנהליות, סוף סוף יצר קשר וביקש ממני להתחיל לעבוד, ככה שאני חושב שאני לא אוותר על ההזדמנות להרוויח שכר זעום בעבודה אנטי-משמעותית. אז נרשמתי לאיזה קורס טיפוס שאני מקווה שימלא בי את הצורך להרפתקאות...

בילדותי, יום הכיפורים תמיד היה היום שממנו אני הכי חושש, ואני חושב שזה איתי כדי להישאר. למרות שכבר שנים אני לא צם ולא "שומר" את הכיפור בשום צורה (דהיינו, מדליק חשמל, אש, מבשל...), בכל שנה בזמן שאחרי ראש השנה אני כבר מודיע מראש שאני לא אהיה בבית המשפחה בכיפור. ביום עצמו אני כמובן בורח לי לדירת השותפים הנוכחית, מצטייד לפני כניסת המועד בהמון מזון וממתקים, ומתכונן לכניסתו כמו אלי קרב. הבחור, בגישתו לכיפור, דווקא הפוך: בכל כיפור הוא מתרגש מחדש ותוהה היכן יטייל הפעם ואילו איזורים בארצנו הקטנטונת יגלה או יגלה מחדש. כך התברר לי שישנה מסורת ארוכת שנים במשפחתו לצאת לטיול דו-יומי בכיפור, שהרי מרבית עם ישראל סגור בבית, כך שמדובר בהזדמנות פז להעפיל לכל המקומות הנהדרים שביתר החגים והשבתות הם צפופים לעייפה. השנה נסע לאילת עם חברים, אני ויתרתי על ההצטרפות. ויתרתי אולי כי הרגשתי שכמו בכל קרב, גם בכיפור צריכים להתבצר במרחב מוגן ולחכות עד שיעבור זעם. 

דווקא בשנים האחרונות ניסיתי להקדיש את כיפור לחשבון נפש, אבל בכל פעם יצא שהקדשתי אותו למרתון של סרטים או יחסי-מין או עבודה ולימודים. אני חושב שגם השנה לא כל כך אצליח לערוך חשבון נפש בכיפור. אולי כי למי שגם ככה 90% מהזמן עסוק בלהיות מוטרד מהמשקל שלו ולהימצא בסוג מסוים של דיאטה, כמו גם בביקורת עצמית מתמדת לצד ניתוח יתר של צעדיו בחיים, יום אחד שמוקדש כולו לצום וחשבון נפש הוא לא שבירה של השגרה אלא דווקא קיבוע שלה. 

בקיצור, נראה לי שהשנה אני אסלח לעצמי על זה שביום כיפור אני נסוג לדפוסי התמודדות נמוכים יותר, ובמקום לנסוך משמעות עמוקה בו ולנצל את היום לקדם את עולם התוכן הפנימי שלי בין אם בטיולים או בחשבון-נפש או בהתנתקות מחומר כמו מזון וטכנולוגיה, אני פשוט אתחבא מפניו ואכלה את הזמן בעיסוק בהבלים עד שיחלוף. אחרי הכל, יש עוד 364 ימים אחרים בשנה (לועזית, אני יודע, אין לי מושג כמה יש בעברית עם כל המעוברות ומולדי הירח וכו') שבהם אני יכול להתלכלך בדברים כאלה - אבל בכיפור הטהרה שלי היא אסקפיזם; ובכיפור הזה - העונה הרביעית של Orphan Black.