םירפסמ לש ןמז

אתמול סיימתי לצפות בעיבוד של "כאן" (AKA התאגיד) ל"תפוחים מן המדבר" - מדובר במיניסידרה בת שלושה חלקים שהיא עיבוד מורחב לסרט/מחזה/סיפור של סביון ליברכט.

וזה היה נפלא. 

נתחיל מזה ש"תפוחים" הוא אחד הסיפורים שאני הכי אוהב של סביון ליברכט, הוא כתוב בצורה כל כך מושכת, שעם כל משפט ומשפט אני מוצא את עצמי יושב ליד ויקטוריה באוטובוס בדרך לקיבוץ, וחושב את מחשבותיה, כואב את כאבה. 

ליברכט מצליחה להעלות את הכתב את העולם האחר אותו היא מציגה - מיישרת את הפינות ושוטחת את הקמטים - פורשת בפנינו סיפור מיוחד במינו, שלמרות השנים שעברו מאז נכתב, לא דהו צבעיו. 

אבל הפעם שמתי לב למשהו אחר -

בכל הפעמים שבהן קראתי את הסיפור, הדמות שאותה חשתי בצורה העמוקה ביותר היא ויקטוריה, שיוצאת לדרכים, אל הלא נודע, כדי להילחם על בתה רבקה, בלי ביטוחים ובלי הנחות. יש משהו בויקטוריה, שיוצאת מהעולם שלה שבו היא מכירה את חוקי המשחק ויודעת להסתדר, למרות הקשיים הרבים, ומזנקת לעבר העולם החדש של בתה, שמאוד קנה אותי בכל העניין של הצד ההורי בענייני הורים וילדים, ובפרט בסיפור. היא אוהבת את רבקה ובסופו של דבר מוכנה לקבל אותה as is, בלי תנאים מוקדמים. 

והפעם, כפי שציינתי - היה משהו אחר. אחרי הצפיה במיניסידרה, והעלילה הנוספת שקצת התווספה, אני בכלל מבין משהו אחר לחלוטין לגביי ולגבי הסיפור - ויקטוריה היא לא מי שאני חושב שהיא. ויקטוריה, התעוררה, זה נכון - אבל זה היה (כמעט) מאוחר מידי, ו(אולי) מעט מידי. נכון שחיה בחברה שמרנית והמציאות אליה גדלה הגבילו אותה, את חופש המחשבה והבחירה שלה, ואולי אף לא הותירו לה המון ברירות, אבל לא כל הבחירות נלקחו ממנה. והנה, היא מתירה לבעלה להתעלל בה ובבתה שוב ושוב, עד שהאחרונה נאלצת לעזוב את הבית ולברוח הכי רחוק שרק אפשר, כדי להרגיש בבית. ליברכט רימתה אותי - בתכסיסים ועשן ומראות של מספרים מנוסים היא מצליחה לגרום לי לחשוב שויקטוריה היא הגיבורה, מבלי לחשוב  לרגע שרבקה היא הגיבורה האמיתית של הסיפור! ועכשיו אני כבר מבולבל - מי הגיבורה האמיתית כאן, הבת שברחה ובחרה את חיה, או האם שבעקבות המעשה יצאה למסע להשבתה, תחת ההנחה שהיא מסכנת את כל עולמה, בעושיה זאת. ומי אני בסיפור הזה - הבת המורדת או האם המקבלת? מהו השינוי האמיתי שמתרחש? מי באמת מצמיח כאן פירות מתוקים מתוך אדמת הלס העיקשת והעקרה? 

ואיך זה מעסיק אותי אחרי 14 שנים... אולי כי ויקטוריה שלי עוד מחכה, שרויה בעולמה, לא מעזה לדהור על אוטובוס במשך שעות ולדפוק על דלתי, ולא לחזור הביתה בלעדיי.