םירפסמ לש ןמז

פה היא אורגת מלא רגשות לתוך חוטי מילים, וצריך לקרוא כל קטע מהקישורים כדי לקבל תמונה רחבה יותר, ואז לקרוא שוב ברוורס, שזה בעצם הציר הכרונולוגי, ואז מגלים שממש לכל מילה יש תפקיד. וסנטימנט. 

פה הוא בורא עולם, ונותן לנו להציץ לתוכו, ולתהות על מה, ועל מה אם. וזה יפה ונוגה, ולא שלם.  

הוא קצת רומז, וקצת מגלה, ולמרות שזה ממש קצר ושאני מכיר את השועל, יש תחושה שהחידה עוד לא ממש נפתרה.

וקראתי אותם עכשיו ברצף, ואו שזה מצב-רוח שאני בו, או שהם ממש טובים הפעם (אפילו יותר מתמיד) וחבל לפספס... 

אני תמיד חושב על זה, אפילו כשאני מעמיד פנים שזה לא מטריד אותי. זה נכון חלקית, זה באמת לא מטריד אותי בכל צעד ושעל ביומיום, אבל זה כי אני מסרב להתייחס לפיל שבחדר לפעמים. 

זה לא סוד שאני הומו. כולם יודעים את זה - בלימודים, בצבא, במקומות העבודה שבהם עבדתי... כולם חוץ מהמשפחה. זאת אומרת, לא יודעים רשמית ממני - אולי הם כבר ניחשו או שמעו סיפורים - לי אין מושג. 

פעמים אין ספור דמיינתי איך אני אספר ולמי קודם, תכננתי לפרטי פרטים מה אומר ואיך אפתח את השיחה, דמיינתי את המיקום, את השעה, את הנסיבות. פעמים רבות החלטתי שזהו, הסופ"ש אני מספר להם; זאת אומרת, מיד כשאחזור לארץ; כלומר, השנה - אחרי הכל אני כבר בן 25... (וזה היה לפני 3 שנים); כן, אבל עכשיו זאת לא תקופה טובה, כשאעבור לגור בירושלים ויהיה לכל אחד את המרחב שלו; למה לפתוח את זה בלי סיבה קונקרטית? כשיהיה לי בן-זוג רציני; בתכלס זה קצת אגואיסטי מצידי להכריח אותם להתמודד עם זה - כשישאלו, אספר. זה הסטטוס האחרון בסוגיה, שהוא, כמו כל סטטוס שמחזיק מעמד שנים - סטטוס-קוו. הם לא שואלים ברצינות, אני לא מספר כלום. 

ונעבור לתשובות לשאלות נפוצות: 

ש': "מה, אתה באמת לא חושב שהם יודעים?"

ת': לא יודע. לפעמים דברים שהם אומרים או רמזים קטנים בהתנהגות גורמים לי לחשוב שהכל ידוע ושהם רק מחכים לסימן ממני. בפעמים אחרות אני בטוח שהם קלולסים, אפילו שלא ברור לי איך זה יכול להיות אחרי 28 שנים שבהן מעולם לא הבאתי חברה הביתה וכו'. בשורה התחתונה - בעיקר ספקולציות, קריאה בין השורות של דברים שספק שם ספק לא קיימים, והימנעות.

ש': "עד מתי תשמור את זה בסוד?" 

ת': "זה לא ממש בסוד. כלומר, כן, אני לא מספר להם, אבל גם לא חי ב'ארון' במובן הישן שלי, לפני ש'יצאתי' ממנו (והרי ממילא זה תהליך מתמשך ובלתי פוסק לעד). אני יוצא עם גברים, גם בקרבת איזור מגורי משפחתי. אני מפרסם דברים בפייסבוק שבעיניי לא משאירים הרבה מקום לספק, או לפחות נוטעים את הספק בהטרוסקסואליותי, ובכלל לא מתקרב לאיזושהי העמדת פנים בנושא. אני אומנם לא אומר להם שאני חובב-גברים-מושבע, אבל חלילה לא טורח להציג מצג-שווא אחר. בנוסף אני גם מתנער בשיטתיות מאמירות "בקרוב אצלך" שנאמרות בחתונות ובריתות למינהן, רק שלרוב סופג בחזרה אמירה מבטלת של "תפסיק לדבר שטויות". אבל, כל זה הייתה התחמקות מהשאלה - בתכל'ס, אין לי ממש תכנון. כל התכנונים שהיו לי בסוף לא קרו כי הרגשתי שאני מאלץ את הסיטואציה ושזה לא מתאים לאף אחד (זה בעיקר גורם לי לחרדה לא נורמלית, וכשאני רואה שמי שמולי גם מתחיל להפגין סימני חרדה אני עוזב את זה ומתקפל), אז אני מניח שכשהזמן יבשיל זה יקרה - במילים אחרות, כנראה עד שהם ישאלו אותי מפורשות, אבל אולי אפתיע לטובה או משהו. 

ש': "למה בעצם לא לספר? ממה אתה מפחד?"

ת': הו. שאלת השאלות. זה קצת לא ברור גם לי עד הסוף, אבל יש כמה דברים שאני יודע שאני חושש מהם. בגדול אנחנו לא המשפחה הכי "משפחתית", וככזו פגענו אחד בשני לא מעט - אני באחים שלי והם בי, אני באימא שלי והיא בי (על אבא שלי הרחבתי קצת יותר כאן בעבר, אבל בכל מקרה הוא לא בתמונה). במידה מסוימת אין לי אמון מוחלט בהם שהם לא יפגעו בי עם זה, כשנפגעתי מהם - במיוחד מאמא שלי - כל כך הרבה בעבר. זה מרגיש קצת כאילו לחלקם (אמא שלי ואחד מאחיי, שלרוב משתפים פעולה בתעלולים שלהם) אין קווים אדומים לפעמים - כמובן שהם לא מתייחסים למה שהם עושים או אומרים כאל דברים חמורים וכנראה שבהם לא מבינים את החורים באמון בהם שהם פוערים, אבל זה רק הופך את היעדר האינטליגנציה הרגשית הבסיסית שלהם לעד כדי כך פוגעת. מעבר לכך, המקום שבו גדלתי הוא די-שמרן בדיעותיו - ואמנם כבר הצלחתי לשחוט לא מעט פרות קדושות וזה עבר יחסית בשלום עם המשפחה, אבל ההרגשה היא שזו פרה-קדושה בגודל של המינוטאור - צריך לעבור לבירינת עם חרב ענקית, להסתער בכל הכוח ולהתפלל לכל האלים באולימפוס (יכול להיות שהלכתי רחוק מידי עם הדימוי הזה). בנוסף לכל אלה יש את הבעיה הטכנית שהיא הקצרים בתקשורת שלנו - אני לא יודע איך להתחיל בכלל שיחה כזאת; חצי מהפעמים שאני חוזר לבית המשפחה אמא שלי מטפלת באחיינים, מבקרת את האחים שלה, עובדת בגינה או בהכנת 50 תבשילים שונים לארוחה, או קורסת למיטה הרוגה מעייפות; אנחנו לא מדברים על דברים רציניים אף פעם - לפחות לא על דברים כמו הרגשות שלנו, העולמות הפנימיים שלנו וכולי, על אחת כמה וכמה דברים שקשורים למיניות או העדפה מינית (יהיו מי שיאמרו כאן שהומוסקסואליות זה הרבה יותר מהעדפה מינית, יהיו מי שיגידו שזה רק זה ולכן זה לא באמת משנה - כך או כך, מכיוון שאנחנו לא מדברים על נושאים כאלה בכלל ומתגובות שלהם לדברים שאנחנו רואים בטלביזיה וכו', זה כנראה בכל מקרה ייתפס כהצצה לחדר המיטות מצידם).

כנראה שיש גם עוד מלא תירוצים, זה קצת משתנה לפי העונה ומצב הרוח - אבל אלה הגדולים.

ש': "אז מה תעשה? זה יימשך ככה לעד?"

ת': האמת שאני לא יודע. כמו שאמרתי יש סטטוס-קוו עד שמשהו יפר אותו. אם אני אתחתן ואגדל ילדים בלי שהם ידעו - כולי תקווה שזה לא יגיע לשם, כי אני אצטרך להוציא הון על בייביסיטרים. 

פעם, אחרי שהשתחררתי מהצבא ראיתי פסיכולוגית לתקופה קצרה. זה הסתיים מהר כי במבט לאחור אני יכול להבין שלא התאמנו אחת לשניה - היא הציבה יעדים משלה לפגישות שלנו, בתור מטפלת CBT, היא הייתה חייבת יעדים ברורים והעדיפה כנראה לטפל במה שהיא חשבה לנכון; אני מצידי רציתי לנסות למצוא כיוון בחיים כי הרגשתי שהשחרור אחרי 6 שנים בצבא פתאום זרק אותי לעולם שהוא קצת גדול עליי, ולא ידעתי איך להתמודד עם חוסר המשמעות שהרגשתי שכרסם בכל חלקה טובה בחיי. המטרה שהיא הציבה (בעיקר לעצמה אבל גם קצת) לי הייתה לצאת מהארון בפני המשפחה. מניתוח קצר של בני המשפחה היא ואני הבנו שאמא שלי היא המפתח - אחריה כנראה שהכל ילך חלק יותר. עם זאת, לא משנה איך ניסינו לתכנן את זה, הרגשתי שזה לא נכון למרות המאמצים שלה לנסות לשכנע אותי אחרת. מהר מאוד הפסקתי את הפגישות עימה, אבל אחת לכמה זמן אני חושב על מה שהיא אמרה ותוהה האם היא צדקה: האם חוסר היכולת שלי לחיות את החיים שלי במלואם והנטיה שלי לחכות למשהו - איזה נס או שבר גדול - נובעים מהעובדה שאני רגיל לשים את החיים האישיים שלי על hold, ולחיות גרסה אחרת וחלקית שלהם - להסתיר את מי שאני מפני מי שגידלו אותי. אולי. אני מניח שיש לא מעט דברים שיתמכו בתיאוריה החביבה הזאת, ומאידך אפשר למצוא לא מעט חלופות משכנעות לא פחות - כנראה שפשוט קל יותר לטפל בבעיה הקלאסית שניתן לראות מולך, בין אם היא הגורם למצוקה או לא (זאת גישה טיפולית נכונה בעיניי, לנסות לפרק את הקושי למרכיבים ולטפל בכל אחד, וכך להגיע לשיפור - רק חבל שזה אולי לא נעשה נכון). 

ואפשר שזה תירוץ נוח שאני נאחז בו. אולי ככה אני עוד יכול לחלום על ארוחות משפחתיות עם בן-הזוג שלי בלי שזה יתפוצץ לי בפנים. אולי זה מאפשר לי להשאיר אותם בחוץ כדי לא להתמודד עם הקשיים האחרים שיש במעורבות בחיי הזוגיות שלי - אחרי הכל, בני-הזוג שלי אף פעם לא נדרשו למצוא חן בעיניי משפחתי ולהפך, אף פעם לא הייתי צריך לנסות וליישר הדורים כשדברים לא הולכים טוב או לספק תירוצים כשהמשפחה שלי עושה משהו מביך וכו'. 

אולי זה כי כשאני איתם אני תמיד הילד הקטן שהייתי - שמנמן, מפוחד מהעולם, חסר בטחון עצמי בצורה הכי קיצונית שיש. שונא את עצמו. 

אולי זה כי אין נביא בעירו, ובזמן שבמקומות אחרים הצלחתי לזכות בהערכה ולפתח בטחון עצמי ואמונה בעצמי, הם הם הקריפטונייט שלי - השלט בכניסה למושב כבר מוריד ממני את הבטחון; 2 פסיעות לתוך הבית ואני כבר מרגיש לא בתוך העור שלי; וכשאני נכנס לחדר השינה הישן שלי שלמעט הספרים שעל המדף שום חלק בו הוא לא באמת שלי או מבחירתי, גם לא כשגרתי בו כילד וכנער, אני חוזר שוב לגיל 15 - דלוק על הבחור החמוד מהמושב אבל לא יכול לספר על זה לאף אחד, אז שותק ומסתגר בחדר, וחולם על יום שבו אגור רחוק מכאן ולא אצטרך יותר לשתוק.