םירפסמ לש ןמז

עוד 7 שעות המטוס ימריא להודו (כאילו, טכנית לשוויץ ואז להודו - וכן, אני יודע, קונקשן מוזר לאללה), ואני אתרחק מהמקום הזה לחודש וחצי. חודש וחצי שנחוצים לי כדי לפתח געגוע כלשהו למה שקורה כאן.

התחוור לי היום בשיחה עם פאי שאני לא אותו הבחור של פעם - היא מאוד לחוצה על לקנות את כל התרופות האפשריות לקראת הטיול, ואני די סקפטי שנחטוף שם משהו מעבר לאולי קלקולון קיבה או שפעת. הסאגה האחרונה היום הייתה שנגמרו בכל בתי המרקחת בסביבה שלה הכדורים נגד מלריה והיא התלבטה מה לעשות. אמרתי לה שאתן לה את שלי, ושיהיה טוב, ושאלתי אותה אם היא מביאה גז מדמיע. היא צחקה עליי ממש, ורק אחרי שראתה שאני עוד מחכה לתשובה, ענתה בהחלטיות "ברור שלא". 

אמרתי לה שחבל שהיא לא משקיעה רק חצי מהדאגה שלה מפני מחלות בלדאוג מפני אנשים - "אנשים הורגים, לא מחלות". 

היא חזרה אחריי בעוקצנות שייתכן שכיוונה לכך שאני אמור להיות דמות טיפולית בעתיד, אבל זה לא הזיז לי במיוחד. 

אנשים הורגים. 

בשבוע שעבר בא לבקר אותי בי-ם חבר טוב מת"א - ש' - אנחנו חברים עוד מזמן, מימי התיכון, והוא איך לומר טיפוס קצת 'צבעוני'. בזמן שהסתובבנו ברחובות העיר בליל רביעי וחיפשנו משהו לאכול, עברנו ליד איזה קיוסק - והבעלים שלו זרק איזו מילה או לחישה, אני לא בטוח מה הוא אמר שם, אבל גם אני וגם ש' חשבנו שאולי הוא הסתלבט עלינו או משהו. מילא. 

בהמשך הדרך עברנו ליד הגלידריה של המדרחוב ושמתי לב לשתי נערות צעירות שישבו שם והתחילו לדבר עלינו בזמן שעברנו, עד שאחת ככל הנראה לא יכלה להתאפק וצעקה לעברנו "תעיף את היד מהזקן כבר!!" (ש' בדיוק ליטף את הזקנקן במעין אריסטוקרטיות כזאת שלו בזמן שהתחבט בסוגית המזון). העפתי מבט לכיוונה, וראיתי שהיא פתאום קצת נרתעת - התלבטתי אם לענות לה, אבל החלטתי שרק רע יצא מזה. שתקתי. שתקתי ובו-זמנית לא יכולתי שלא לחשוב מנין התעוזה שלה לצעוק לעבר שני גברים גדולים ממנה פי שניים בגודל, ומנין הצורך הזה נובע - האם זאת הומופוביה או שהיא סתם בהמה (אמנם תהיתי, אבל נראה לי שבסתר ליבי ידעתי שהתשובה היא כנראה הראשונה). 

אתמול פשפשתי ב-VOD ובמקרה נתקלתי בסרט "ירושלים גאה להציג" - דוקו ערוץ שמונאי כזה על מצעד הגאווה שתוכנן להתקיים בירושלים בשנת 2006 והמאבק שחל סביבו בעיר. בתום שעה וקצת של צפיה חשתי שמשהו בתוכי נסדק אפילו יותר. מבלי להיכנס לפרטים רבים מידי, ראיתי כמה בקלות כל פלגי האוכלוסיה המשוסעים בירושלים, שביום-יום שונאים זה את זה - דתיים לאומיים, חילוניים, חרדים, ערבים, נוצרים, ישראלים ואנשים מבחוץ - איך כל אלה מתאגדים בקלות לכדי אגרוף קמוץ, כשהמטרה היא להכות בלהטב"קי העיר. ראיתי רבנים שמאיימים לפתוח במלחמות חורמה. ראיתי חברות מועצה שעושות כל מה שביכולתן כדי להמריד את האוכלוסיה נגד המפגן, תוך הפרה של שלטון החוק וארגון ישיבות מחתרת. ראיתי אנשים שסופגים איומים על חייהם על לא עוול בכפם. 

וככה קרה שהבריחה הזאת מכאן היא בדיוק מה שאני צריך. קצת לנקות את הראש, ולשכוח מכל השיט הזה שקורה כאן, ואולי לקבל קצת בחזרה את האמון במין האנושי. 

אבל עד אז, עם מלריה אני מוכן להמר על הסיכויים שלי - אבל בני אדם, זה כבר סיפור אחר...