שהעולם מסתובב מהר מדי, שהעומס גדול מדי, שהבחירות גורליות מדי?

אני לא בטוחה שאני בנויה לזה, אני כולה ילדה. אי שם עמוק בפנים, מה לי ולסוגיות של מבוגרים?

הקריירה שלי שוב בלופ מטורף. אני שוב מועמדת לקידום... ושוב אני בכלל לא בטוחה שאני מעוניינת בו, ומנגד אני מבינה שאם אני לא אקבל אותו אני לא אצליח להמשיך לעבוד כאן.

ואולי אני באמת לא צריכה לעבוד כאן?

אני לא שואפת לנהל. אני לא שואפת להיות בכירה. 

אני אוהבת את הכיסא שלי, את השקט שלי, את העשייה שלי..

והשקט כל כך חסר לי עכשיו.

הוא מתערבב לי גם ברגשי אישי וגם במקצועי ואני לא יודעת איפה עוברים הגבולות האישיים שלי, אני לא יודעת לקבל החלטות לגביו.

אני משכנעת את עצמי שעבר. די. עבר יותר מדי זמן מאז שקרה בינינו משהו אז חלאס. הגיע הזמן לשחרר את הפרפרים ולוותר על הפנטזיות...

אבל אז, אחרי שלא התראנו מעל שבוע כי הוא היה בחו"ל, אני נכנסת למשרד שלי בשביל לגלות אותו יושב בכיסא שלי עם החיוך הרחב שלו, חיבוק חברי של "איזה כיף שחזרת מחו"ל" שגולש לנשיקה שהייתה כל כך חסרה לשנינו. התגובה הפיזית שלו כלפיי כל כך מדליקה אותי. הבעיה שזה הדדי, זה לא רק כמה אני משפיעה עליו, גם הוא משפיע עלי.. ליטוף קטנטן ממנו, מחמאה בתוך מייל מקצועי ואני כולי נמסה לשלולית.

ואם כל זה לא מספיק, כשהוא שמע על סיפור הקידום הוא רץ בעצמו לסמנכ"לית לספר לה כמה אני מדהימה וראויה לתפקיד. הוא סיפר לי די בפירוט איך התנהלה השיחה, ומאז אני מאוהבת בו קצת יותר. כאילו לא מספיק אני נמשכת אליו בטירוף וגם ככה הוא לא יוצא לי מהראש...

~

לפני שבועיים בעלי חווה התקף קנאה כי ראה תמונה מפעילות ארגונית שבה אני מחזיקה יד לאחד הקולגות שלי. 

מעשה כל כך תמים, נעשה בתום לב לחלוטין! צחקנו, הושטתי לו יד- מישהו צילם. 

אני זו ששלחה את התמונות לבעלי. כי הייתה פעילות כייפית.

וואלה, האיש מסוגל לקנא! לא ידעתי. זה אפילו קצת נחמד לי.

טוב לדעת שנשאר שם רגש כלפי, כי הייתי בטוחה שהכל מת.