כי לי יש גלידה בגביע

בין שבע עשרה אלף אבנים חדות מכאב ובוכות מגעגוע רציתי להיות כמוהן בקור דצמבר,רק בחום יולי,להיסדק מבפנים ולתת לכאב לחלחל פנימה והחוצה ולכל הכיוונים,באותו זמן.רציתי לבכות.שדמעות מלוחות יתנפצו על האבן ויראו לנשמות האופפות את המקום שאיש לא שכח.

גבעולי הדשא גבוהים מאוד,הליכה בין בטונדה אחת לאחרת כרוכה במעבר בין דשא שגובהו כמעט עד המתניים,וקהיליות של דבורים אופפות ממעל,מקיימות באירוניה מוחלטת חיים רועשים ופוריים מעל האדמה הכחושה הזו ששרפה כאלה,פעם.,אנדרטה מוגבהת מאיימת לבלוע אותי או ליפול עליי,מה שיותר פשוט ומהיר,ולמרות כל האיומים,לא מצליחה לבכות.

וכל כך רציתי לבכות,להקדיש כל דמעה לקרקע הרוצחת ולאלה הטבועים בה ואפילו את זה לא הצלחתי לקיים.אז המרתי דמעות בצעדים,וכל פסיעה בטרבלינקה בין אבן חדה או מעוגלת,קטנה או מאיימת,סדוקה או מרחמת,הקדשתי לנשמות שמסתכלות עליי מלמעלה,לא כל כך מבינות מה אני עושה שם ,או מחייכות אליי בידיים שרועות לכיווני.כל צעד שעשיתי עד כה ומאותו רגע גם כן,נראה לי מאוד הגיוני פתאום שהכל עבורם,או לפחות לכבודם,ואם לדייק אז לזכרם,וחתיכה קטנה מהם תלווה אותי בכל  טביעת כף רגל שאטבע על קרקע פולין או ישראל או טורקיה או בכלל,בעודי מוכיחה המשכיות לעולם שבחוץ ולזה שבועט מבפנים.

מול האנדרטה עומדים בחצי מעגל ופתאום לא אכפת לי מי עומד לידי ומי מסתכל עליי ומי מדבר עכשיו כי אף אחד לא.כולם נושמים את הריח שלא נמצא כבר,חווים את התחושה שמאיימת לחזור,מסתנוורים משמש שעוקפת את העננים ויורה קרניים חדות של אור אל תוך מסך אפוף ערפל שלא יתפזר לעולם.שקט,,גם כששרים "דמעות של מלאכים",גם כשמישהו מתעטש,גם כשנועה בוכה,גם כשלימור קוראת בקול,שקט.שקט שחזק יותר וכבד יותר ורועם יותר מצעקה מבהלה מדבורה,מבכי,מתחינה,מניסיון עמום להבין,מנשימה חיה.

נרות נשמה נכבים ברוח,בקטנוניותם מעבירים את המסר של חושך המוות שלהבה קטנה לא תוכל להדליק.

ומבט חדש שלא הכרתי מתפשט כמגפה בעיניי כולם,גאווה מהולה בדמע צולל בגעגוע נוטף כאב שנמוג לאיטו בתוך מי התקווה המחודשת,איחוד מגנטי מהיר,גם קצר.ראיתי קרן שלו שפגעה בנר נשמה מאחור שנדלק לרגע,האיר לנו בחסד פיסה של חושך שהבאנו מהבית.

והיום בפעם הראשונה ולימים אני יודעת שהיחידה,במסע הזה,צעקתי.לא כתמיד כשהילכתי בלב צווח,בנשמה מקללת,בשנאה שזורמת בורידים המהולה בכאב עמוק שחותך נימים כלהב,שמטשטש לי תקוות.לא רק בראש,מחשבות שמעמידות דמעות מול מיקרופון ענק,של ילדות עצובה שמהדהדת.היום אני צעקתי בקול רם,בעולם שבחוץ,במתחם בו אבן זו קהילה,אנדרטה היא תקווה,אנחנו לא יודעים מה אנחנו וכל השאר תפאורה.

היום בטרבלינקה אני צעקתי את "התקווה"ץ