עדי בעולם

זה התחיל בזה שחברתי הטובה חגית הגיעה לשטוקהולם. היא, בעלה והילדים עושים קרוז צפון אירופה, ולכבוד זה הם הגיעו לכמה שעות בשטוקהולם. הכל הלך טוב, רק עם בעיה אחת קטנה: איך שהם עגנו היא קלטה שאין לה את המספרים שלי איתה. באותו זמן בדיוק אני קלטתי שאני לא יודעת עם איזה סלולרי היא. אופס.

עברה שעה של תיאומים: היא התקשרה לישראל כדי שאבא שלה ימצא באינטרנט את מספר הטלפון של המשרד שלי, וחמש דקות אחרי גם אני התקשרתי לישראל, גם אני לאבא שלה (מצחיק לגלות שגם 14 שנה אחרי התיכון אמרתי בטון הכי מנומס "שלום משה, זו עדי חברה של חגית, מה שלומך") לבקש את הסלולרי שלה. ואז כשסוף סוף הצלחנו לדבר גילינו שאוטוטו נגמרת לה הבטרייה בסלולרי. בשניות הסלולריות האחרונות קבענו.

וככה יצאתי ללאנץ', פגשתי את חגית (בעלה נשאר עם הילדים בסקאנסן), והלכנו לאן.קיי, הלא הוא הכלבו הכי יוקרתי והכי שווה בשטוקהולם, שבמרכזו יש מסעדה שמגישה לאנצ'ים חביבים. ושם ישבנו. איזה כיף ההרגשה הזו שלא משנה שעברו 14 שנה מהיום שישבנו ביחד והתכתבנו במחברת ההתכתבויות שלנו, ושמאז שתינו עברנו יבשות, אני החלפתי חברים והיא התחתנה וילדה, אנחנו עדיין אותן שתי ילדות בנות 17 שחולקות בורקס בהפסקה. ואם במקרה הפלתי את שלה כשהבאתי, אז אני אחלוק איתה את שלי.

ובערב צלצל הסלולרי שלי. ועל המסך היה מספר לא מוכר. "שלום, זו מיס וגל"! וכך יצאתי אל דייט הישרא הרביעי שלי. מיס וגל, הפרעסר וחבריהם ניקוס והאנה הופיעו בשטוקהולם במסגרת מסע הקמפינג הסקנדינבי שהם עושים. נפגשנו במסעדה-בר ניו-אורלינסית, היחידה שמצאתי שהמטבח שלה פתוח עד חצות.

היה מצחיק. מיס וגל מקסימה, בדיוק כמו שדימיינתי אותה, גם חיצונית. הפרעסר נראה בדיוק כמו ציור המיז שרעייתו עשתה עבורו. ישבנו עד אחת בלילה, שבשבילי בימי עבודה זה כמו לילה לבן (ואכן, הפלאתי לאחר לעבודה היום). מיס וגל ואני מצאנו עוד נקודות משיקות בחיינו (אנחנו ללא ספק מקבילות אחת של השנייה). אפשר לומר שלא סתמתי את הפה, ניקוס והאנה נראו קצת המומים מהישראלית שמדברת המון, ואני מקווה שחבורת ההולנדים לא חטפה כאב ראש גדול מדיי.