זהו, הגיע לקצו פרק הפסיכומטרי[איכס] בחיי, אפשר לשוב ולכתוב כאן.

אז קודם כל, השרביט של אלון ממתין לו כבר ששה ימים.

אני מניחה שבשלב זה הסברים יהיו מיותרים, אז הבה נתחיל:

1. כבר בגיל קטן ניתן היה לזהות את המוזרות שבי.

אני לא ממש יודעת להגדיר אותה, אפילו, אבל כנראה שזה היה די משמעותי בזמנו, כי אני עדיין זוכרת את ימי חמשי של כתה ב', בהם אמי הייתה באה במיוחד לאסוף אותי מביה"ס [בר"ג, אז] כדי להגיע לת"א, אל חווה.

ומי זאת חווה, אתם שואלים?

הו, זאת שאלה טובה. גם אני לא ידעתי אז [אפילו לא טרחו לספר לי, אאל"ט], אבל אני די בטוחה היום שהיא הייתה מן סוג של פסיכולוגית. אני חושבת שפרט לתחושת המרמור שנגרמה, לא ממש יצא משהו מכל ה..ממ, טיפול, או מה שזה לא היה, שכלל בעיקר עבודות יצירתיות למיניהן [ציורים מפלסטלינה, שאפילו מצאתי לא מזמן], אגב. נשארתי אותה אמנית מתוסבכת שהייתי.

[עריכה: לשם הבהרה, מדובר בחוסר בטחון. משוגעת אני עוד לא.]

אני יודעת שזה נדוש, אבל זה מה שעלה לי לראש עכשיו -

2. בכתות ג' וד', כיאה לחנונית מן המניין, הייתי הולכת לחוג מדע שהיה בבי"ס, וגם נורא נהניתי שם.

אני לא זוכרת למה עזבתי, באמת. כנראה בגלל עומס הבלט/סייף-ציור-פיסול שהיה [הבלט, כבודו במקומו מונח, נמשך רק עד אמצע ג', בערך. מאז תפס את מקומו הסייף, שתפקד בחמש השנים הבאות כמקור הספורט העקרי שלי. מאז עברו מים בנהר, והיום אני סתם פדלעה זקנה. אגב, בסייף גם הכרתי את אפרת, שתאלץ לסלוח לי על הסעיף הבא].

3. לא מעניין במיוחד, אבל רובכם לא יודעים שיש לי גשר. על השיניים, נו.

עד יום רביעי! הבא.

יאללה, אפרת, סער ונינוס - תורכם.

לילה.

[עוד עריכה: לא חובה לעשות את זה, אתם יודעים.. אם זה מאד מפריע, אני לא אעביר.]