שבוע של חופשת שחרור עבר ואני לא ממש יודע מה לעשות עם עצמי. יש ציפייה ליום שאחרי הבקו"ם, זה ברור. מאז הביקור הקודם שלי שם חיכיתי לרגע הזה לחזור לשם. ועכשיו זה כבר ממש במרחק של נגיעה. עוד שבוע וזהו, אני כבר במיל'.

ומה אחר כך? עבודה מועדפת? עבודה רגילה? לשבת חודשיים בשביל דמי אבטלה כמו עבודה מועדפת?

ולא רק זה. החיים שלי נראים כבר הרבה זמן כאילו מישהו הקפיא אותם והם לא זזים לשום מקום. השגרה שנכנסתי אליה בצבא הסתדרה טוב מאוד עם הקיפאון הזה. היו הרבה רגעים של יציאה מהשגרה, דברים חדשים. כל אלה היו זמניים ודי מהר חזרתי למצב הרגיל. עכשיו השגרה של הצבא הולכת ואין לי מושג איפה להתחיל את החיים שבחוץ.

פסימי יצא הקטע.

אחרי כל מחשבה כזאת קופץ הצד האופטימי שבי, זה ששומר על השפיות שבי, שדוחף אותי הלאה. נכון שיהיה קשה למצוא עבודה ולא מחכים לי שם בחוץ, בעולם האמיתי, אבל בסוף הכל מסתדר כמו שרוצים. יש 3 תחנות דלק במרחק של גג רבע שעה מהבית, בטוח יש איזה מלון בתל אביב שמחפש עובדים (לגבי אילת יש עדיין קונפליקטים פנימיים), וגם אם אלה לא יסתדרו אז קפצה לך היום מודעה בפרצוף שמחפשים עובדים בבלוקבאסטר בעיר (וסרטים זה דבר מאוד נחמד) ובטוח במקדונלד'ס, ששם עבדת לפני הצבא, לא יגידו לך לא. והנה, קנית לך את הצעצוע שרצית ואתה קרוב לסגור על מנוי לחדר כושר ובריכה בשביל להוריד את הקילוגרמים העודפים של הצבא ויש לך כרטיסים לליגת האלופות ובניגוד לשנות המנוי שלך, אתה הולך למשחקים עם חבר אמיתי (ואתה כבר פחות משתעל ובכלל לא מקיא, וזה כבר משהו). אז מאיפה זה בא, מאיפה בא העצב?

יהיה טוב.