ארץ משוגעת יש לנו. חיים את הרגע, לפני שיבוא רגע אחר והכל ישתנה. חיים מאסון לאסון, מחכים למכה הבאה.

לא הייתה היום אווירה של דיכאון והלם בחוץ. כנראה התרגלנו. זה גם רחוק מהמרכז, שם בצ'ופצ'יק הדרומי של הארץ. זה אפילו לא בארץ.

בלילה כולם ישבו וראה אותן התמונות בכל הערוצים חוזרות על עצמן בלופ אין סופי. הנה האבא עם הילדה הקטנה שמחבקת חזק את הראש שלו וכתמי דם על הבגדים שלה. הנה אמבולנסים נכנסים ליוספטל ומוציאים פצועים, הנה זה מתראיין, וההיא, וההוא שנותן את מספר הטלפון שלו מול המצלמה (ויונית לוי קופצת כדי שאף אחד לא ישמע אותו). ובבוקר תמונות של הרס ובלבול. ואנשי פיקוד העורף לא יודעים אם הם תקועים במעבר או נכנסים לחלץ.

יום מוזר כזה. לעבור בין מבזקי החדשות ברדיו ובטלוויזיה ולא לשמוע שום דבר חדש. אותם מספרים, אותן תמונות, אותם שירים ברדיו (גם ככה "סופשבוע רגוע", לא?).

לפעמים יש לי חשק לקחת הכל ולזרוק את עצמי באיזה חור רחוק מהחדשות שכאן, ותמיד אני אדע שאני לא אוכל לברוח מזה להרבה זמן. מכור. מורגל.

ארץ משוגעת.

"זה בא פתאום בשעה של לא לילה לא יום

כשאף אחד עוד לא היה ממש מוכן

זה עבר בכל התדרים בכל הערוצים

מהכביש המהיר לכל בית בעיר

אף אחד לא ידע מה זה ועל מה זה

לא, אף אחד אף פעם לא שמע דבר כזה

דממה דקה"

[דממה דקה - אהוד בנאי]