תרשו לי לקצר קצת בדברים שלי היום כי העייפות מזמן השתלטה עליי וגם קצת כאבי שרירים במקומות מסוימים. למרות הכל, ובמיוחד לאור העובדה שגם מחר יש עבודה, גררתי את עצמי בכל זאת לכאן, כי אני יודע שיש כאלה שמחכים לזה (יש לי 2 אימיילים להוכחה...).

כהרגלו, בימים של התרגשות מיוחדת, הגוף שלי בחר להתעורר הבוקר מוקדם מהרגיל. אומנם השעון כוון לעשרה לחמש, אבל כבר בארבע וחצי קמתי, אחרי קצת יותר מרבע שעה של ניסיונות כושלים לחזור לישון. 12 שעות קודם לכן קיבלתי טלפון מהאיש מחברת כוח אדם ששאל אם אני יכול להגיע בשש. אמרתי לו שישכח מזה כי אין לי אוטובוסים. בתגובה נעניתי ב"תגיע כמה שיותר מוקדם".

להשתדל מותר, במיוחד ביום הראשון של העבודה. עליתי על האוטובוס הראשון של הקו שאני צריך כבר בחמש וחצי ובשש ורבע הייתי במלון. יש להם שם בכניסה נוהג מהרגיל: במקום להעביר כרטיס סורקים טביעת אצבע. מיוחד. הגעתי לחדר האוכל באמצע הלובי ופגשתי באדיר, מנהל חדר האוכל ובמי שהתגלתה כסגניתו, לירון. הם שלחו אותי לקבל מדים (וסט וחולצה) ואחרי סריקה קצרה מה הולך נשלחתי לאכול ארוחת בוקר. אחרי ארוחת הבוקר הועסקתי בתור מלצר בעיקר בפינוי השולחנות ועזרה לאורחים של המלון, רובם תיירים. אחר כך שלחו אותי לעזור לאחת הבחורות להכין את האזור המרכזי, הלובי, לארוחת הצהריים. אני יכול להגיד שבמשך כמעט 3 שעות כל מה שעשיתי היה בעיקר לנגב כוסות וזה לא עושים נעים ביד. עד עכשיו הכל בסדר.

אחרי הפסקת הצהרים התחיל הבלגן האמיתי. לפחות 3 כנסים נערכו במקביל במלון וכל האורחים היו צריכים להגיע לאכול צהריים. קיבלתי אני ועוד מישהי אזור שבו היינו צריכים לדאוג בעיקר לפינוי הצלחות של האורחים. הסתבר לי, שלסחוב מגש ענקי מלא בצלחות על הכתף יכול להיות מאוד בעייתי, ובעיקר כואב. במיוחד כואב, שהכתף לא ממש משמשת משענת לכל העסק (איך לעזאזל עושים את זה?).

כל בלגן ארוחת הצהרים נמשך עד סביבות 2 כשאז הסתבר שזה רק מתחיל. מנכ"ל המלון בכבודו ובעצמו היה צריך להגיע ללובי בשביל טעימות של מנות חדשות, ובשביל הוד רוממותו צריך לפנות את כל הלובי משולחנות, כיסאות, מפות, צלחות, כוסות, סכו"ם או בקיצור ה-כ-ל. מה לא עשיתי. מגלגל שולחות עגולים (כבד), להעמיס כיסאות ולקחת אותם ממקום למקום, פינוי צלחות (שוב) וכל זה תוך מלחמה בעייפות מתגברת והולכת.

בשלב מסוים לירון הבחינה בעייפות הקלה שלי ושלחה אותי לשטוף פנים, להתרענן ולשתות, דבר שמאוד עזר לי. את היום סיימתי בעזרה לשתי בנות עייפות כמוני לסדר מחדש כמעט את המחסן. בשעה 5, שעה יותר מהמתוכנן, יצאתי הביתה. מותש אך עם הרגשה טובה יחסית.

סיכום יום 1: 11 שעות עבודה, קשר ראשון עם חברים לעבודה, קשר טוב עם הבוסים, עייפות רבה, אבל מצב רוח סביר.

קצת אחרי שהגעתי הביתה הגיעה לאחותי מורה פרטית לאנגלית. היה מוזר לגלות שאותה מורה הייתה המורה שלי לאנגלית מכיתה ט' עד י"ב, אחת המורות שאני פחות אהבתי. אם גם לי היו שיעורים פרטיים, אולי אנגלית לא היה המקצוע עם הציון כמעט הכי נמוך בתעודת הבגרות שלי...

והערה אקטואלית לסיום: מישהו מוכן לתת לרובי ריבלין כדור הרגעה? הבן אדם צורח כמו משוגע בטלוויזיה!

ועוד משהו: מישהו בכלל שם לב שהיום הוא ערב יום הזיכרון ליצחק רבין?