מיקרו אוגי

שכנים

Symphony
NineLives
Suki da yo
מקליין
צבובה
אראמיס
בימבה
יובל
פ(י)לו
סימבה
האחת

הקוראים האחרונים

אמילי1212
Pillow
Violetsun
רוג_
Kaia Girl
שמחת זקנתי
LIL_WHO
Suga Mama
קמיל ה
Yuval's Studio.

 

14 1/2012		7 - עבודה עברית
		תגיות: מסעותיי עם עצמי, רבוטה, יוצא אל האור

15 וחצי חודשים עברו מאז התחלתי לעבוד בעבודה של הגדולים. עבודה אמיתית, עם רכב ליסינג וקרן השתלמות וביטוח בריאות וחדר אוכל ושעות נוספות גלובליות וטיסות לחו"ל (בינתיים הייתה רק אחת, 4 שבועות ליד טורונטו) ועוד הרבה מילים של גדולים. את כל התקופה הזאת ניתן לחלק ל-3 חלקים, בדיוק כמו מספר הפרויקטים שבהם הייתי.

התקופה הראשונה נמשכה חצי שנה והיא כללה את ההכשרה הראשונית ולא מעט פיתוח והבנה ראשונית של המערכת שעליה אני עובד. זו הייתה תקופה די מהנה, כי היה בה לא מעט פיתוח וניסיונות להבין בדיוק מה אני עושה. לא היה הרבה לחץ והכל זרם בצורה חלקה, במיוחד כשהיו איתי החברים שהתחילו לעבוד ביחד איתי. אחרי חצי שנה בחברה קרא לי מנהל הפרויקט והודיע לי שבגלל ששלב הפיתוח הסתיים, יש קצת קיצוצים בצוות ולכן מעבירים אותי (ורק אותי) לפרויקט אחר. בעוד בפרויקט הראשון שעליו עבדתי נכנסו לשלבי הבדיקות של הקוד (ובגלל זה מי שנשאר שם יכול היה להבין הרבה יותר טוב את המערכת), אני עברתי לפרויקט שנמצא כבר בשלב הסופי של הבדיקות שמתבצעות אצל הלקוח. חודש מאז שעברתי פרויקט כבר נשלחתי לאתר של הלקוח מעבר לאוקיינוס בניסיון להפגין את הידע שרכשתי. לצערי, זה היה רחוק ממספיק והתסכול הגובר בשילוב העובדה שהייתי די לבד שם ורחוק מהכל יחד עם שעות עבודה ארוכות (לפחות פעם ביומיים עד 23:00 בלילה) התישו אותי מאוד. כשחזרתי, העניינים התנהלו בעצלתיים, כיאה לפרויקט שלא היה ברור מה הולך להיות איתו. מדי פעם שלחו אותי לסתום חורים בפרויקטים אחרים לתקופות קצרות ובשאר הזמן ניסו לתת לי עוד ועוד ידע, כמה שרק היה אפשר.

התקופה השלישית התחילה בתחילת ספטמבר האחרון. נכנס פרויקט חדש, ואני יחד עם עוד מישהו מהפרויקט הקודם עברנו אליו. הפעם הייתי כבר אחד מהוותיקים שאמור להיות לו קצת ידע להתחיל להניע את הגלגלים והפיתוח. זה רק התגבר כשקיבלנו לפרויקט שלושה עובדים חדשים לגמרי מהניילון, בדיוק כמו שאני הייתי שנה לפניהם. ההתחלה הייתה רגועה ושקטה, הצלחתי לתת לחדשים קצת קרש קפיצה להתחיל להבין מה הם עושים כשבמקביל התחלתי לכתוב תוכניות פיתוח בעצמי לראשונה (אבל כמעט ולא לפתח). לאט לאט עומס העבודה התחיל לעלות ולעלות ודברים התחילו להסתבך. דברים שנראו טריוויאליים הפכו למסובכים יותר, והזמן שהוקצב לכל משימה אזל במהירות, כשההערכות המקוריות היו רחוקות ממה שזה לקח בפועל. זה היה רק המצב אצלי אלא אצל כולם, אבל איפשהו נדמה לי שאני זה שנתתי הרבה יותר מאמצים כדי לנסות לסיים את הכל בזמן. מאז אמצע אוקטובר כמות שעות העבודה השבועיות שלי כמעט ולא יורדות מ-50 (פעמיים ירדתי מ-50, ובשתי הפעמים זה היה 49 שעות עבודה בשבוע) וזה בעיקר מתבטא בימי עבודה שמתחילים מוקדם בבוקר ומסתיימים מאוחר בערב. התרגלתי להגיע לעבודה כל יום בשמונה בבוקר כי תמיד הייתי טיפוס של בוקר וזה גם איפשר לי לברוח הביתה כבר ב-17:00 (היו כאלו שפתחו עיניים על זה), אבל בשבועות האחרונים זה הפך לממש נדיר שאני אצא בשעה הזו. זה יכול להגיע לימי עבודה של 12 שעות ויותר, שאחריהן עוד מצפה לי נסיעה הביתה וחיפושי חניה מתישים לא פחות (כן, אני יודע, אני בחרתי לגור כאן). כשאני מגיע הביתה כבר אין לי כוח לכלום, רק לקרוס על המיטה, לחכות שעה שהמים יתחממו (בקיץ זה לוקח פחות), לאכול משהו קטן וללכת לישון. בשבועות האחרונים, אני מנסה בכוח לדחוף איזה אימון גופני כדי לשמור על הדיאטה ולנסות להמשיך ולרדת במשקל (ירדתי 7-8 ק"ג מאז אוגוסט אבל זה נעצר לאחרונה) וזה מביא אותי לרכיבה על אופניים ברחבי העיר כשהטמפרטורה בחוץ משחקת בין החד לדו ספרתי. פעמיים כבר תפסה אותי סערה באמצע הרכיבה ותמיד בנקודות מספיק רחוקות מהבית ונטולות מקום מסתור (לפחות צריך להסתכל על הצד החיובי – זה חסך לי מקלחת אחר כך). על חיי חברה אין בכלל מה לדבר. אני חוזר הביתה מותש בסוף יום עבודה ואין כוח לעשות כלום, וסוף השבוע מוקדש בעיקר למנוחה וטעינת מצברים,יחד עם השלמת שעות שינה הכרחיות. זה כמובן בלי לדבר על החברים שלי שמתפרשים במספיק מקומות בארץ ולכל אחד מהם יש את החיים שלו ולא תמיד הם זוכרים שגם אני קיים. על לנסות להכיר מישהי חדשה אין בכלל מה לדבר. הפרידה מהאקסית באה בדיוק עם תחילת הפרויקט ולקח לי קצת זמן לאסוף את עצמי אבל מאז לא ממש עשיתי משהו בעניין. חוסר בזמן, עייפות, רצון מופגן להתרחק מהמחשב כשאני מגיע הביתה ועוד שפע של תירוצים תלושים יכולים להסביר למה לא עשיתי כלום. עד שכבר ניסיתי לעשות משהו, נפלתי על מישהי שיש לה עוד פחות זמן ממני וברגע שהבנתי שאין לה בכלל זמן להיפגש (אחרי שהשיחות אונליין אכלו לי לא מעט זמן שינה), העניינים התקררו במהירות. השחיקה בעבודה (החסרתי רק יום אחד, וגם הוא בגלל מחלה) מתחילה לאט לאט לתת את אותותיה ולא רק הקור מקשה עליי לגרד את עצמי מהמיטה בבוקר.

אבל לא הכל כל כך גרוע. אני לומד המון לשם שינוי, ומבין הרבה יותר מה אמורים לעשות. אני מקבל הרבה אחריות על כל מיני דברים ומרגיש שאני באמת מתפתח. זה חשוב לקראת ההמשך, כשהבדיקות יתחילו להיות הרבה יותר מעמיקות, בין אם הם יתקיימו בארץ או אצל הלקוח בשיקגו ואז אני אוכל לתת פתרונות יעילים בעצמי ולא להיות תלוי באחרים, ואולי לשם שינוי גם ליהנות מהנסיעה הזו. אני עוד אצטרך לעשות הרבה חושבים במהלך השנה הקרובה, אם כל מה שקורה מסביב ימשיך ועד כמה זה יהיה שווה את זה, מבחינה מקצועית, כלכלית ואישית. אני עדיין לא יודע עד כמה אני באמת מתקדם מבחינת הידע שאני צובר שיכול לקדם אותי בין אם במקום שבו אני נמצא ובמקומות אחרים, ואני לא יודע עד כמה באמת אני משתכר בהתאם. בגלל החוזה שלי, את הכסף על חלק מהשעות הנוספות שאני עושה אני אקבל רק עוד כמה חודשים (בגלל השעות הנוספות הגלובליות) ועדיין לא הגעתי למצב שבו אני יכול לראות שאני מתחיל באמת לחסוך כסף לקראת העתיד, למרות שבחודש האחרון הצלחתי לראשונה לחסוך סכום לא מבוטל (שיתקזז כבר החודש בגלל טיפולי שיניים שנוחתים עליי לאחרונה). כמובן שמעל הכל צריכה להיות ההרגשה הפנימית שלי וכמה אני נשחק ומתעייף. הייתי לוקח יום חופש אם הייתה לי סיבה מספיק טובה לנצל אותו ולא רק להישאר בבית או לרכב עוד קצת על האופניים ברחבי העיר. צריך לראות לאן הכל מתפתח ורק אחרי זה להתחיל להחליט החלטות. יהיה טוב, בינתיים אני לא כל כך דואג.

שמור   בטל

4 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות לכאן     קישור ישיר לקטע
תגובה אחרונה של אוגי ב-19/1/2012 20:53

 

15 7/2011		תקציר הפרקים הקודמים
		תגיות: יומן מסע, יוצא אל האור, רבוטה, אהבה ויחסים

קליק אחד קטן על העכבר יכול לשנות הרבה דברים בחיים. אפילו שהוא כל כך קטן, ההשפעה שלו על מה שיבוא בימים, השבועות והחודשים הקרובים יכולה להיות מאוד משמעותית.

אבל לפני זה צריך לחזור כמעט שנה אחורה בזמן. סוף יולי 2010, מועדי א' של הסמסטר האחרון מסתיימים ואחרי מנוחה קצרה אני מתחיל בחיפושים יותר קדחתניים למצוא עבודה אמיתית של אחרי התואר. היו תוכניות למועדי ב', אבל בגלל שהם באוקטובר, לא ממש חשבתי עליהם. חודשיים של נסיעות פה ושם בזמן שאני עדיין מתגורר בחיפה עפו להם ורגע לפני שאפשרות המגורים שלי בצפון הולכת, פתאום יש הפתעה. חברת הייטק גדולה החליטה לזמן אותי ליום ראיונות (זה מפתיע בהתחשב בגודל של החברות שהתראיינתי בהן עד אותו רגע ובעליבות של ההצעות שקיבלתי) וכמעט בלי מאמצים מיוחדים הצלחתי לצלוח אותו ולהתקבל לעבודה. במהלך החגים פיניתי את המעונות ופיזרתי את הדברים בין שני הבתים של ההורים כדי להתחיל בשלב הראשון של העצמאות.

אוקטובר 2010, יום ראשון לעבודה. ההתרגשות עצומה, ואחרי שחתמתי על מלא טפסים וקיבלתי תג עובד, הגיע הזמן לרדת למחלקת רכב ולקבל את הרכב שלי. טוב, לא בדיוק הרכב שלי כי האוטו שהזמנתי אמור היה להגיע כמה שבועות אחרי. אז בינתיים התנהלתי בין שני הבתים תוך כדי פנטזיה על מקום פרטי משלי. די מהר התעוררתי מהפנטזיה הזו והתחלתי לחפש דירות בתוך תל אביב. ככה בדיוק, למרות המחיר היקר והצפיפות, החלטתי שאני רוצה לחיות את העיר ולפתח עצמאות. לקח קצת יותר מחודש ובאמצע נובמבר דרכתי בתוך דירה קטנטנה, חדר וחצי בלב הצפון הישן, והייתה לי תחושה שזה הבית. למחרת חתמנו על החוזה וכעבור שבועיים התחלתי לאסוף את כל הדברים שלי משני הבתים והתחלתי לחיות בפינה הקטנה שלי בעיר.

ככה עברו הימים עד סוף מרץ, ואז קרא לי מנהל הפרויקט שהייתי בו. הוא הודיע לי שבגלל שאנחנו עומדים לסיים את שלב הפיתוח, יש צורך בצמצום הצוות ולכן הוא מעביר אותי לפרויקט אחר וחוץ מזה הוא מרגיש שלא איתגרו אותי מספיק ושם יהיו לי יותר אתגרים, וככה נדדתי מפרויקט בארה"ב לפרויקט בקנדה. הפרויקט הזה כבר היה בשלב הרבה יותר מתקדם ובאמצע ניהול של סדרות של בדיקות, ולא עבר הרבה זמן (חודש בדיוק) ובהתראה של שבוע נדרשתי לארוז מזוודה ולנסוע לתמוך בלקוח באתר למשך כמעט 4 שבועות. את רוב חודש מאי ביליתי בפרבר של טורונטו וקיבלתי שם את האתגר הזה. הבעיה הייתה שזה היה טיפה גדול עליי, והגעתי בלי מספיק ידע, עם טיפה שוק והרבה חששות שהתאמתו לאורך כל החודש. לא היו שם כמעט ישראלים ואת רוב הזמן העברתי עם חבורה של הודים שעבדו במקביל אליי וביחד איתם נסעתי לטייל קצת בעיר ובמפלי הניאגרה. הבעיה הייתה כשהייתי צריך להתמודד עם בעיות בכוחות עצמי ולא ידעתי איפה לקבור את עצמי במיוחד כשראיתי מבטים מרחמים ומזלזלים שנשלחו לכיווני. באחד הימים הרגשתי שאני מפתח התקף חרדה קטן ורק חיכיתי לטיסה חזרה.

ביום שנחתי ואחרי שחזרתי לדירה הקטנה שלי בעיר הגדולה, היא שלחה לי הודעה בסקייפ. התכתבנו כבר כמה חודשים, גם בזמן שהייתי בקנדה, ורוב הזמן הזה לא הייתי בטוח בכוונות שלה. חשדתי בכוונות שלה אבל לא הצלחתי לפרש אותן כמו שצריך וחששתי מעוד דחיה (בעיקר בגלל שבתוך הזמן הזה היא הספיקה לצאת ולהתאהב במישהו ואז השיחות נפסקו, ואחרי שזה נגמר וחזרנו לדבר היה לה גם קטע עם חבר וזה קצת סיבך הכל). בצורה כלשהי פתאום הכל נהיה ברור יותר ואחרי שהתעוררתי משנת הערב שהג'ט לג כפה עליי, צ'וטטנו כל הלילה ובסוף גם עברנו לטלפון והבנו שכנראה באמת יש כאן משהו ששווה לבדוק אותו. זה לקח כמעט שבועיים עד שהיא מצאה זמן ובאה לתל אביב, ואז אספתי אותה מהעבודה והבאתי אותה אליי הביתה, ושם היא פשוט התנפלה עליי וכל הדיבורים בשיחות ובצ'יטוטים יצאו והתערבבו להם באוויר החדר. אחר כך יצאנו לטיול רגלי וארוחת ערב רומנטית בנמל, לפני שחזרנו שוב לדירה לישון אחד ליד השנייה (והיא ישנה הרבה יותר ממני כי בשלב מסוים התעוררתי ולא הצלחתי להירדם ואז פשוט הסתכלתי עליה ישנה שלווה לצידי). ככה בעצם התחלנו את הסיפור שלנו שעדיין מספיק מסובך בגלל שעד שהצלחתי למצוא לעצמי מישהי יפיפייה שממש טוב לי איתה, היא גרה, לומדת ועובדת במרחק של קצת יותר מ-100 ק"מ ממני וזה לא פשוט לנהל קשר ככה בקו ת"א-ב"ש, במיוחד כשהיא נכנסת לתקופת מבחנים וזה כבר הרבה יותר מסובך להיפגש ולהתקרב.

אם כל בעיית המרחק הזה לא מספיקה, נפלה עליי טיסה נוספת בחודש הבא בדיוק יום אחד אחרי שהיא מסיימת את המבחנים שלה. מרבית תוכניות הקיץ שלנו נאלצו להידחות, וזה גרם ללא מעט אכזבה אצל שנינו במיוחד כי אין לי אפשרויות אחרות (אין כמעט מישהו אחר שיכול לנסוע במקומי לפחות לחלק מארבעת השבועות האלו). זה כמובן הוסיף לעצבים וללחץ ששנינו נמצאים בו (היא – לימודים ומבחנים, אני – עבודה ומה יקרה שם), וזה הופך את הכל לקשה יותר, אבל איכשהו כבר הספיקה להתגנב אליי התחושה שאנחנו נצליח לעבור את התקופה הזו ולהמשיך מהמקום שבו נפסיק לפני שאני אעלה למטוס. בסופו של דבר, כל מה שהיה צריך זה קליק קטן על העכבר והכרטיסים לכמעט חודש שלם בקנדה הרחוקה הוזמנו.

תמשיכו לקרוא, אני אמשיך לכתוב (או לפחות להשתדל).

שמור   בטל

6 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות לכאן     קישור ישיר לקטע
תגובה אחרונה של יובל ב-1/8/2011 22:14

 

19 6/2005		עוד שבוע למאנייק...
		תגיות: רבוטה

הימים לא הולכים ונהיים קלים יותר. כתבתי כאן אתמול שכנראה לכבוד העזיבה שלי, החליטו לתת בכמה שיותר עבודה קשה ומטורפת. חוץ מאובדן הכרה, לא ייצא לי מזה כלום.

הבוקר דווקא התחיל בצורה מוזרה. התעוררתי לי בשעה שלוש וחצי והתחלתי להתארגן לעוד יום עבודה. רק אחרי כמה רגעים קלטתי שזו לא השעה שאני אמור להתעורר בה. חזרתי לישון לעוד שעה וחצי, אבל אז היה לי יותר קשה להתעורר.

ארוחת הבוקר נראתה מאיימת במיוחד הבוקר. כבר כשנכנסתי למסעדה אחרי ההפסקה מצאתי סביבי עשרות אנשים שבולסים להנאתם ומסביבם ים של צלחות מלוכלכות שדורשות פינוי למדיח. אבל כל זה נעלם די מהר. נקראתי לצאת החוצה, לבריכה, להתחיל לבנות שם 2 מזנונים לארוחת הצהריים. הצמידו לי מלצר קבוע חדש בשם יוסי (גרוזיני שמכונה סוסו), שהתגלה כאידיוט מושלם שלא מבין גם להבדיל בין צלחת אישית (צלחת קטנה חלקה במרכז) לצלחת תחתית (אותו גודל צלחת רק עם שקע בולט במרכז בשביל ספל). התחלנו לפרוש מפות על המזנונים ולאט לאט זה נעשה יותר ויותר קשה. בריזה מהים החליטה להפריע לנו לעבוד כמה שיותר, וככל שעבר הזמן היא רק התגברה יותר ויותר, עד שהיה סיכון של ממש לצלחות שהונחו על המזנון ולכוסות שעל השולחנות. רק בשעה 10 נזכרו להחליט שאין טעם לנסות לעשות בבריכה משהו והחליטו לקפל הכל חזרה פנימה. זה כמובן בלי לציין שלא חל שום שינוי בכמות האנשים שהייתה אמורה לאכול צהריים, רק שעכשיו כולם אמורים להידחס בפנים.

כמובן שהבלגן חגג. קודם כל להכין את הכל ולהוסיף עוד ועוד שולחנות. אחר כך להכניס את האנשים ואחרי שהם קמים לחדש בשביל שאחרים יוכלו גם הם לשבת. כהרגלי ולמזלי, קיבלתי אחריות על מזנון ביחד עם אקסטרה ודאגתי לשמור עליו בצורה כמעט מושלמת (חוץ מתפוחי אדמה שנגמרו ובמטבח סירבו לספק לי עוד). אחר כך סידרנו הכל למחר ואני הלכתי הביתה, מותיר מאחוריי את המשמרת שהגיעה בצהריים להמשיך את הארגון.

בינתיים, נמשך גל העזיבות. נוצר מצב מוזר כזה. לפני חודש הודיע על התפטרות אחד המלצרים הטובים אחרי שסיים את המועדפת שלו. איך שהוא עזב, הודיעה עוד מלצרית ותיקה יחסית (חצי שנה נחשב ותיק) על עזיבה, וכשהיא הלכה הודעתי אני. תבנית? בדיוק. מחר אמורה עוד מלצרית, זאת שתפסה את המקום כוותיקה מבין אלה שעושות עבודה מועדפת (יש כאלו שבשבילם זו עבודה של ממש), להודיע על עזיבה. היא לא תסיים את המועדפת שלה (תשלים במקום אחר), אבל זה סוף תקופה במחלקה. למרות כל זה, אני ממש לא דואג להם. הם יסתדרו גם בלעדיה, ובלעדיי.

שמור   בטל

4 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות לכאן     קישור ישיר לקטע
תגובה אחרונה של og211 ב-23/6/2005 20:29