אם ביום שני הרגשתי מותש בגלל ששחיתי, ואתמול דאגה לזה העבודה החדשה, היום מצאתי דרך לשלב בין שניהם. באופן מוזר, אני מרגיש יותר ערני מהימים האחרונים, אבל עדיין עייף.

גם הבוקר התחיל מוקדם מאוד. השעון מעל המיטה האיר באור ירוק את הספרות 4:26 כשהרמתי את הראש מהכרית ואחרי קצת יותר מ-20 דקות החלטתי שהגיע הזמן לקום. מנעתי שוב מהשעון המעורר להעיר את כל הבית (הוא מסוגל לזה) והתארגנתי. היום הייתי אמור להתחיל ב-7, אז יצאתי יותר מאוחר. מניסיון, ככל שיוצאים יותר מאוחר מהבית כך הזמן שלוקח להגיע ארוך יותר. אז ברבע לשש כבר הייתי בתחנה ודי מהר הופיע האוטובוס. העייפות כמעט וגברה עליי בדרך, כשניקרתי לאורך כל הנסיעה. כשירדתי מהאוטובוס גיליתי שבקושי עברה חצי שעה ומצאתי את עצמי 45 דקות לפני תחילת המשמרת בחוץ בלי לדעת מה לעשות.

אז איך מעבירים את הזמן? פשוט מבחינתי. בצד השני של הרחוב עומד לו גן צ'רלס קלור ממש על שפת הים. מקום מצוין להעביר בו זמן מיותר. יש משהו מרגיע בלהסתכל על הגלים שלפניי, על יפו העתיקה משמאל ועל תל אביב מימין. מולי עברו כלבים שמשכו את הבעלים שלהם, אנשים שעשו ג'וגינג ונשמו את המלח של הים וגם טובה'לה שניסתה לעשות ג'וגינג ונראתה כאילו היא הולכת לחטוף התקף לב במקום.

כשהגיע הזמן נכנסתי פנימה וערכתי היכרות עם טימור, מנהל המשמרת להיום. הוא נראה חביב למדי. בהמשך הוא התגלה כמישהו קצת לחוץ בסידור של הדברים אבל עשה את זה בצורה נעימה למדי. את השעות אחרי ארוחת הבוקר ביליתי בעיקר בפינוי השולחנות ובפינוי המגשים הענקיים האלה אל המדיח. הכתף שלי ובעיקר כל מה שמתחבר אליה עמדו במשימה למרות כל הקשיים.

במהלך המשמרת התברר שארוחת הצהריים היום תהיה מצומצמת ביותר ותכלול מעט מאוד שולחנות, מה שאומר שלא צריך כל כך הרבה מלצרים. הדבר הזה רץ כשמועה בין המלצרים עד שממש לפני 12 טימור הגיע אליי והודיע לי שאני יכול ללכת הביתה. זה היה אחרי ש"נחתי" קצת יותר מחצי שעה בניגוב סכו"ם ("פוליש"). האמת, זה די משמעם אבל לשבת אחרי הבוקר עזר לרגליים.

בדרך הביתה החלטתי לתת לחוש ההרפתקנות שלי להוביל אותי לכיוון רחוב אלנבי, שם יש לי עוד אוטובוסים הביתה. רבע שעה לקח להגיע לשם דרך כלבו שלום, בעיקר בגלל העליות הקטנות בדרך. באלנבי עצמו איבדתי קצת את הדרך כשחיפשתי את התחנה הביתה. זה קצת בעייתי לחפש תחנת אוטובוס ספציפית ברחוב שכל 50 מ' יש בו תחנה של קו אחר. בסוף מצאתי אחת. השיטוט ברחוב העלה לי גל של זיכרונות מתקופת הילדות שלי. עד קצת אחרי תחילת כתה א' (גיל 6 וחצי) גרנו בדרום תל אביב ומדי פעם נסענו באוטובוס (קו 32 המיתולוגי של דן) לכיוון רחוב אלנבי בשביל לקנות כל מיני דברים, או סתם להסתובב באחד מהרחובות הראשיים של העיר. למרות כל המגדלים הגבוהים עם הקניונים מתחתם שנפתחו מאז בעיר הולדתי, עדיין הוא רחוב לא קטן ודי מרכזי בעיר.

וככה נגמר עוד יום. מחר שוב מתחילים ב-7 (ויוצאים יותר מאוחר מהבית ומקווים לישון קצת יותר) והיום בישרו לי שגם ביום שישי אני עובד בוקר במקום ערב (וזה עדיף, כי גם בשבת אני עובד בבוקר). עכשיו אני רק צריך לזכור ללכת לישון בשעה נורמלית. לילה טוב.

תרשו לי לקצר קצת בדברים שלי היום כי העייפות מזמן השתלטה עליי וגם קצת כאבי שרירים במקומות מסוימים. למרות הכל, ובמיוחד לאור העובדה שגם מחר יש עבודה, גררתי את עצמי בכל זאת לכאן, כי אני יודע שיש כאלה שמחכים לזה (יש לי 2 אימיילים להוכחה...).

כהרגלו, בימים של התרגשות מיוחדת, הגוף שלי בחר להתעורר הבוקר מוקדם מהרגיל. אומנם השעון כוון לעשרה לחמש, אבל כבר בארבע וחצי קמתי, אחרי קצת יותר מרבע שעה של ניסיונות כושלים לחזור לישון. 12 שעות קודם לכן קיבלתי טלפון מהאיש מחברת כוח אדם ששאל אם אני יכול להגיע בשש. אמרתי לו שישכח מזה כי אין לי אוטובוסים. בתגובה נעניתי ב"תגיע כמה שיותר מוקדם".

להשתדל מותר, במיוחד ביום הראשון של העבודה. עליתי על האוטובוס הראשון של הקו שאני צריך כבר בחמש וחצי ובשש ורבע הייתי במלון. יש להם שם בכניסה נוהג מהרגיל: במקום להעביר כרטיס סורקים טביעת אצבע. מיוחד. הגעתי לחדר האוכל באמצע הלובי ופגשתי באדיר, מנהל חדר האוכל ובמי שהתגלתה כסגניתו, לירון. הם שלחו אותי לקבל מדים (וסט וחולצה) ואחרי סריקה קצרה מה הולך נשלחתי לאכול ארוחת בוקר. אחרי ארוחת הבוקר הועסקתי בתור מלצר בעיקר בפינוי השולחנות ועזרה לאורחים של המלון, רובם תיירים. אחר כך שלחו אותי לעזור לאחת הבחורות להכין את האזור המרכזי, הלובי, לארוחת הצהריים. אני יכול להגיד שבמשך כמעט 3 שעות כל מה שעשיתי היה בעיקר לנגב כוסות וזה לא עושים נעים ביד. עד עכשיו הכל בסדר.

אחרי הפסקת הצהרים התחיל הבלגן האמיתי. לפחות 3 כנסים נערכו במקביל במלון וכל האורחים היו צריכים להגיע לאכול צהריים. קיבלתי אני ועוד מישהי אזור שבו היינו צריכים לדאוג בעיקר לפינוי הצלחות של האורחים. הסתבר לי, שלסחוב מגש ענקי מלא בצלחות על הכתף יכול להיות מאוד בעייתי, ובעיקר כואב. במיוחד כואב, שהכתף לא ממש משמשת משענת לכל העסק (איך לעזאזל עושים את זה?).

כל בלגן ארוחת הצהרים נמשך עד סביבות 2 כשאז הסתבר שזה רק מתחיל. מנכ"ל המלון בכבודו ובעצמו היה צריך להגיע ללובי בשביל טעימות של מנות חדשות, ובשביל הוד רוממותו צריך לפנות את כל הלובי משולחנות, כיסאות, מפות, צלחות, כוסות, סכו"ם או בקיצור ה-כ-ל. מה לא עשיתי. מגלגל שולחות עגולים (כבד), להעמיס כיסאות ולקחת אותם ממקום למקום, פינוי צלחות (שוב) וכל זה תוך מלחמה בעייפות מתגברת והולכת.

בשלב מסוים לירון הבחינה בעייפות הקלה שלי ושלחה אותי לשטוף פנים, להתרענן ולשתות, דבר שמאוד עזר לי. את היום סיימתי בעזרה לשתי בנות עייפות כמוני לסדר מחדש כמעט את המחסן. בשעה 5, שעה יותר מהמתוכנן, יצאתי הביתה. מותש אך עם הרגשה טובה יחסית.

סיכום יום 1: 11 שעות עבודה, קשר ראשון עם חברים לעבודה, קשר טוב עם הבוסים, עייפות רבה, אבל מצב רוח סביר.

קצת אחרי שהגעתי הביתה הגיעה לאחותי מורה פרטית לאנגלית. היה מוזר לגלות שאותה מורה הייתה המורה שלי לאנגלית מכיתה ט' עד י"ב, אחת המורות שאני פחות אהבתי. אם גם לי היו שיעורים פרטיים, אולי אנגלית לא היה המקצוע עם הציון כמעט הכי נמוך בתעודת הבגרות שלי...

והערה אקטואלית לסיום: מישהו מוכן לתת לרובי ריבלין כדור הרגעה? הבן אדם צורח כמו משוגע בטלוויזיה!

ועוד משהו: מישהו בכלל שם לב שהיום הוא ערב יום הזיכרון ליצחק רבין?