מי פוחדת מנעמי וולף

לא ברור אם זה בגלל הביקורים הסדירים שלי במכון הכושר או העובדה שאני קונה הרבה יותר מדי בגדים (רק שלא אגמור ככה) כדי לפצות על חסכים רגשיים (לא אשקוט עד שג'לל לא יקרע מדריה את חולצות המעצבים המעצבנות שלה – שכמובן עונות לכל חוקי בגדי המעצבים שפירטתי כאן בעבר), אבל בזמן האחרון אני מרגישה די טוב עם עצמי. חרף חוסר הפוטוגניות חסר התקדים שלי, הצלחתי להוציא כמה תמונות טובות ובאופן כללי הבבואה שלי עושה לאחרונה רושם סקסי בהרבה מהרגיל (וגם הרגיל בסדר, שתהיו בעניינים).

הבעיה התחילה כשגיליתי את הצורך שלי להתנצל. מילא הייתי מפתחת נטיות נרקסיסטיות וממששת את עצמי לדעת בציבור, אז הייתי מבינה למה אנשים סביבי מתרעמים (אם כי אני מסוגלת לחשוב על מגדר מסוים שהיה מרוצה מהסידור). אבל גם כשמדובר במחמאות מסוג היומיומי, כמו "רזית", "את נראית טוב היום" או "יש בך את כל התכונות שצריכות להיות באישה האידאלית" (אחד הבחורים בעבודה גילה שאני חנונית חובבת מד"ב, גיימינג וגרעפסים) – התגובה הנשית הראשונית והמתבקשת היא מיד לפסול אותן על הסף. "רזיתי? מה פתאום, זו חולצה רחבה". "נראית טוב? לא, זו סתם תאורה מחמיאה". "אישה אידאלית? טוב, כן. וגם לך לא חסר".

גם כשאני כבר מנסה להרגיל את עצמי לומר "תודה", אני זוכה למבטים עוינים למדי מאסכולת "תראו את הכונפה הזאת. גם השמינה, גם נראית חרא היום, גם לא תתחתן בחיים וגם לא מודעת לזה!". לפיכך, החלטתי לנקוט בשיטת ה"תודה, אבל את יותר". "אני רזיתי? את ממש ג'יזל". "אני נראית טוב? את נראית כאילו הרגע יצאת מאיפור-שיער אצל מיקי בוגנים פלוס טאץ'-אפים של סיימון אלמלם". "אני האישה האידאלית? את הגבר האידאלי!" וכיוצא באלה. כך אני גם זוכה ליהנות ממחמאות וגם לשקר ולבנות להן ביטחון עצמי מזויף, שזה תמיד כיף.

בעוד חודש פחות כמה ימים אני מתחילה ללמוד אצל תרצה גרנות. העניין הזה משמח אותי מצד אחד, כי אולי סופסוף אגלה שאני לא רק חתיכה – אני גם חכמה ויצירתית עם פוטנציאל שיווקי לוהט. מצד שני, יכול להיות שאגלה שאני באמת פרחה שטחית עם עומק של מסיר איפור. מצד שלישי, לפחות אני יודעת להתלבש, בניגוד מוחלט לרוב האוכלוסייה במכללה הזאת – שלפי מה שראיתי כשהגעתי לשם בשעת ההפסקה, מקפידה להסתובב בלי נעליים אבל עם החולצה מהטירונות, ולסבור שעל זה אלכסנדר מקווין חשב כשהוא שמע לראשונה את המילה 'אוונגרד'.

פרוייקט הסיום של הקורס הקודם, אליו הגעתי עם חברתי החתיכה מיני שגם עתידה ללמוד איתי, חיזק את חששותיי. מעבר לפיגועים אופנתיים אינספור, היה מדובר במפגן גדול של יומרנות נפוחה. הפרוייקט נעשה ברוח הומלסית, ומטרתו היתה שכנוע העוברים והשווים בשדרה לשים שקל בקופה שלך, באמצעות שלט אחד בשחור ולבן. הרוב המוחלט של השלטים היה בעיניי קשקוש פלצני – בעיקר התלמידים שהשתמשו באותו רעיון שחוק של "תנו לי שקל לקונדום" ולא הבינו איך יצא שהשלטים שלהם נראים אותו דבר, אלה שהשתמשו הבכוונה בדימויים מתחום נוזלי הגוף כי זה כאילו חתרני ובמיוחד השלט שחש את עצמו פאולו קואלו: "אמת של חברה משתקפת באמצעות הפרטים שבה", או פליץ פלוץ שכזה.

כמובן שהיו מספר שלטים מגניבים לגמרי, כמו השלט שבוודאי נכתב על סבתא זרגן: "רוצה לעשות למישהו רע? כל שקל שאתה שם גורם למישהו להרגיש קצת חרא עם עצמו", או השלט שכלל כיתוב קטן וצר בצד: "קטן, כפוף ובפינה. אצלך זה נגמר כאן". אז אני מפרגנת, אבל גם זה בהסתייגות – בכל זאת, אנחנו נתחרה בבוא היום על אותה משרת מנהל קריאייטיב. זה, כמובן, בהנחה שאכן אפנה לתחום, כי בינתיים רוב סובביי דואגים לעדכן אותי שפרסום זה תחום איום ונורא ושהמשרה הנוכחית שלי שווה בהרבה. מזל שהגמר"ש נתקל בי ביריד המותגים לפני מספר שבועות והבטיח לי, תוך שיחת חולין על נעלי פומה וחגורות גולגלות של מלטין פוט (נחשו מי קנה מה! בין הזוכים יוגרלו חותלות), שיתמוך בי. מעניין אם זה השלב ליידע אותו שכשמדובר בתמיכה, אני מעדיפה פוש-אפ.

האסונות של נינה, עדכון #2: 5.6.06. בשעה 1:06 חזרו יהודה ונינט לביתם, יחד עם האחות המהממת סופי. נינט לבשה טי-שירט צהובה מהבוקר ואילו יהודה הספיק להחליף את הטי-שירט הכחולה שלבש באחת לבנה עם הדפס בגב, ואחז בידו שקית בצבע ורוד-כחול. בשעה 1:30 חזר יהודה לבדו אל הג'יפ ונסע לו אל תוך הלילה החשוך. אך אל חשש! לאחר רבע שעה הוא חזר. טלי התצפיתנית משערת כי הוא הלך לקנות משהו במרכול סמוך, אולי אמצעי מניעה להמשך הלילה.