מועדון הוכחנים
(25/1/2007)

במהלך שנות התיכון נהגנו לתרגל את יכולת הטיעון שלנו בדרך של טיעונים בעד ונגד רעיון מסוים. המורה היתה מזמנת אל קדמת הכיתה שני תלמידים, האחד אמור היה לטעון בזכות הנושא שנבחר והשני בגנותו, והכיתה אמורה היתה להכריע מי יותר משכנע. ואז – בעוד האחד חוגג ניצחון והשני תבוסה - המורה היתה מודיעה על החלפת תפקידים.

הייתי מדהימה בדיונים הללו. לא משנה מה היה הנושא תמיד ידעתי מה לטעון בזכות העמדה שלי, גם אם לא הבנתי דבר וחצי דבר בנושא עצמו.  מדהימה לפחות עד הרגע שהמורה היתה מחליפה את התפקידים ופתאום הייתי צריכה לטעון את עמדתו של הצד השני ולהתמודד עם הטיעונים של עצמי. בשלב הזה היו נגמרות לי המילים.

 

הרבה שנים אחר כך בחרתי לייצג חברות ביטוח. זו לא היתה בחירה מדעת, ככה יצא, אבל מרגע שנעשתה הבחירה הזו כבר לא הייתי מסוגלת לייצג את הצד השני. יש עורכי דין שמתייצבים בבית המשפט וטוענים בלהט שבהתקיים נסיבות מסוימות יש לעשות כך וכך ושניה אחר כך, בפני אותו השופט, תופסים את הספסל בצד השני וטוענים בלהט טענות הפוכות לגמרי. אני, בדיוק כמו בימי מועדון הויכוחים בבית הספר התיכון, לא מסוגלת לטעון שחור ולבן באותה נשימה. המשרד שלי מייצג גם תובעים, אבל אני לא נוגעת בהם, אפילו מדובר באנשים טובים ונחמדים שבאמת מגיע להם כסף והרבה מחברת הביטוח. החלטתי שאני לא רוצה לבלבל את עצמי.

 

אלא שהחלטות נוצרו כדי שלא נעמוד בהן. לפני כמה שנים חבר לעבודה של הבנזוג נפצע בתאונת דרכים קשה. בחור מבריק קיבל מכה חזקה בראש, רק בראש, והפך לאדם אחר. קשה להסביר את זה למי שלא הכיר אותו לפני כן; פיזית הוא שלם לגמרי, אבל הראש חורק, הנפש פגועה והיכולות שלו לעולם לא יחזרו להיות כפי שהיו קודם, אפילו לא בקירוב.

בגלל שהיה חבר הבאתי את התיק שלו למשרד ומכיוון שהבאתי נדרשתי גם לטפל בו ואם לא די בבאלגן הזה שנחת עלי, הרי שמהצד השני התמנה משרד עורכי הדין בו עבדתי חמש שנים ארוכות לפני שהגעתי למשרד הנוכחי ופתאום מצאתי את עצמי באותה עמדה ממנה ניסיתי להימלט כל השנים, עמדת  ה-"אידך גיסא".

 

בגלל המקום שממנו באתי אני מנסה שלא לעשות את כל מה שתמיד שנאתי אצל הצדדים האחרים שלי. אני לא מרשה לעצמי דברים שהייתי עושה בלי לחשוב פעמים לו הייתי בצד האחר, מקפידה על קלה כחמורה ומנסה, בכל הכוח, שלא לצאת מדעתי, כי ללקוחות פרטיים, בשונה מחברות ביטוח, יש דרך התנהלות אחרת לגמרי. עורך הדין הוא לא משפטן, אלא גם פסיכולוג, עובדת סוציאלית ובנקאי והיו רגעים, אני חייבת להודות, שהנטל היה כבד מדי.

 

אתמול הגיעה הסיטואציה המורכבת הזו לשיא ביזאריותה כאשר על דוכן העדים עלה  הבנזוג. הנה אני מצד אחד, מצד שני עורך דין שמכיר את הבנזוג היטב ומחבב אותו למדי ומעט מוגבה מאיתנו שופט שלאיש מאיתנו לא ברור האם טרח לקרוא קודם לדיון את התצהיר של הבנזוג ומכאן האם יודע שהעובדה שהעד ועורכת הדין של התובע חולקים אותו שם משפחה אינה מקרית.

 

היה כיף אמיתי.

 

אם לא הייתי גם ככה כרוכה אחרי הבנזוג, הרי שהייתי מתאהבת בו לאלתר אחרי העדות האינטליגנטית והנפלאה שנתן. אני יודעת שהאמת היא אחת ובכל זאת, כשמדובר בעדות אפשר לבלבל גם את מי שדובר אמת מוחלטת ולהוציא ממנו אמירות שמטילות בהמשך צל על מהימנותו. הבנזוג היה עד מ ד ה י ם!!!@!! רהוט, בטוח, מדויק. גם אלמלא ידעתי שהוא אומר אמת ואין בילתה הייתי חותמת בעיניים עצומות על כל מילה שאמר ונדמה לי שזה גם היה הרושם שנוצר אצל השופט. היה שלב שהייתי משוכנעת שהצד השני פשוט יתפוצץ. ואולי זה באמת מה שקרה. אי אפשר לדעת. עורכי הדין האלה של חברות הביטוח טובים בהסתרת רגשותיהם (כן בטח. אני העדות החיה לכך. שמישהו יביא טישו).

 

אלוהים. אני נשמעת כמו ילדה מאוהבת. עוד מעט אקשט את הבלוג בלבבות ובנצנצים ורודים ואתחיל לשלוח תגוביות בסגנון : "בלוג יפה. מוזמן לשלי".

 

ואם נחזור רגע לענין בו פתחתי - בגלל חוסר היכולת שלי להגמיש דעות ולשנות אותן כזיקית מקיצוניות אחת לאחרת, אני משתדלת, ככלל, להימנע (בכל דבר שאינו העבודה שלי) מעמדות מוחלטות של נכון ולא נכון. אני משתדלת שלא לגבש דיעה לפני שידועות לי כל העובדות וגם כשאני כבר מגבשת דיעה אני משאירה תמיד את הפתח לסיכוי הקטנטן, הפצפון, שאולי שגיתי. והנה אתמול, במחי נאום אחד, הצליח נשיא אחד לשכנע אותי במה שהקפדתי להשאיר ביני לביני מעורפל מחמת כבוד המוסד בו הוא יושב – שיעזור לנו האל. שמנו בראשנו אידיוט מוחלט.

שמור   בטל

106 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     1 הפניות (TrackBack) לכאן     לינק ישיר לקטע     לפוסט הקודם     לפוסט הבא     לבלוג המלא