מה שעיניכם האנושיות יכולות לראות, הוא לא יותר מהקליפה הדקה
המגדירה אותי בעולם זה.
בתוכה כלוי כאוס אין סופי, זו היא נשמתי.


מגיל קטן,
הרגשתי לא שייכת,
לא במקום.
מגיל קטן כבר אז הרגשתי
מה שלא ממש באמת קיים.
כמו חלקי גוף העשויים מצל,
ותחושתם מעורפלת, כך הן כנפי
שאיש אינו יכול לראות.

כמו ניסוי שעומד להישתבש,
הכאוס שאני - אינו יציב .
כלואה כיצור מתועב שאני עצמי כל כך שונאת.
עם השנים - שנאתי התחילה לדהות. 
אך אני עדיין מסרבת להכיר בשינוי.

על הקליפה נוצרו סדקים,
כאשר הכאוס משטולל....
הרצון להתעלל, האהבה לכאב ולסבל,
והדחייה של כל אלה משגעים אותי
ואיני מסוגלת לשפוך את דמי , רק לגרום לו לזלוג באיטיות
עד שכבר אינה אפקטיבית.


מגבלות אחרות מונעות ממני
להשתחרר, אך עליהם איני רוצה לפרט.

הרי אני משוגעת מספיק גם בליעדיהן.