its fucking embarrassing how good i look some days

מאז שאני זוכרת את עצמי הייתי נעה בין שמנמנה לשמנה, עוברת מדיאטה לדיאטה לדיאטה אחרת, אף פעם לא מסופקת מהגוף שלי, תמיד חושבת שאם אני אהיה יותר רזה אני אהיה מאושרת. מגיל שבע אני בדיאטות כרוניות.
שנה שעברה פתחתי בלוג דיאטה שהיה מוקדש לשנאה והרס עצמי, שבו התחלתי על 84 קילו- 166 סמ', וסיימתי 73 קילו- 171 סמ'. ההישג מרשים, אבל הדרך הובילה אותי להמון דברים שהורדת המשקל לא עזר וכנראה לא היה עוזר. מיותר לציין שהביטחון שלי היה ברצפה. הייתי בדיכאון. היה רע לי. הסתכלתי במראה ובכיתי, כל פעם. כשהסתובבתי- הידיים שלי עשו הכל בשביל להסתיר את הגוף שלי.
התקבלתי לתיכון שרציתי, והתמקמתי. עדיין לא היה לי נוח, אבל נחשפתי לאנשים במצב דומה לשלי, ולומר את האמת? נגעלתי מהם. החלטתי לקחת את עצמי ביידים, בניתי לאט לאט את הביטחון העצמי שלי שוב; כל פעם שעברתי מול המראה, במקום הערות מלאות התועבה שזרקתי לעצמי, הקדשתי זמן ואמרתי לעצמי שאני יפה. גם לפני השינה, אותה מנטרה, אני יפה! אני יפה!
בהתחלה בכיתי, הרגשתי שאני מרמה את עצמי. אבל המשכתי.
יצאתי מזה, עכשיו אני במקום יותר טוב, ואני יודעת שבשביל לרדת במשקל אני לא יכולה לעשות את זה דרך שנאה, להיפך. זה לא צריך להיות דיאטה, זה צריך להיות דרך חיים. (כשקראתי את הביטוי הנדוש הזה שנה שעברה, גילגלתי עיניים ורציתי להרביץ למי שכתב את זה, אבל ככה נדוש ככה נכון)
אני פה בשביל להמשיך את מה שהתחלתי, ואני מקווה גם לעזור למי שצריך. מיותר לציין שעליתי בחזרה, כן?
אבל אני לא מפחדת מזה. עברתי יותר גרוע.
כי עכשיו אני במגלשה אל חיים בריאים.