|
קטעים בקטגוריה: .
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
מודל חלופי למכירת מוזיקה
הבעיה הראשונה במכירת מוזיקה היתה: מה אם אני אוהב שיר אחד, אבל לא אוהב את כל הדיסק? בתקופה שהייתי קונה דיסקים, קרו כבר כמה פעמים שלמעשה אהבתי רק שיר אחד מהדיסק, ואת השירים האחרים לא אהבתי (למשל בדיסק של עברי לידר עם השיר "בחולצת פסים", או הדיסק של להקת Republica). הייתי מרגיש מאוכזב כי שילמתי המון כסף רק בשביל דיסק שאני לא ממש אוהב.
ואז באו ה-MP3ים ופתרו את הבעיה הזו: תוריד רק את השירים שאתה אוהב, ואל תשלם בכלל! זה לא נפלא?
אבל זה יצר שתי בעיות חדשות:
1. יסורי מצפון. יש לי בעיה להנות משירים כאשר אני יודע שלא שילמתי עליהם.
2. אני עלול להפסיד שירים נפלאים אחרים של אותו יוצר, בגלל שאני מוריד רק את השירים שאני מכיר. אבל מצד שני, לא תמיד יש לי כוח להתחיל לחפש את כל השירים האחרים של אותו יוצר.
ומה יכול להיות הפתרון?
נראה לי שבאיזה שלב, לא יהיה טעם יותר למכור דיסקים. כאשר רוב האוכלוסיה תדע להשתמש בקבצי MP3, חברות התקליטים יהיו בבעיה גדולה. חברות התקליטים מנסות להלחם בתופעה ע'י כל מיני נסיונות למניעת העתקה. אבל עד עכשיו הן לא מצאו פיתרון, וגם לא בטוח שהן יוכלו למצוא. אינפורמציה רוצה להיות חופשיה, וכל ניסיון להגביל אותה, במשטר דמוקרטי, הוא כמו ניסיון לעצור את המבול בעזרת ספל מקלקר*.
כבר עכשיו יש זמרים שמאפשרים להאזין לשירים שלהם מתוך האתר. אצל אחינועם ניני אפשר לשמוע 3 שירים. ואצל רגינה ספקטור (הידועה מהשיר And it breaks my ha-ha-ha-ha-ha-ha-heart) אפשר לשמוע המון שירים שלה**. אם כי באיכות מונו (טוב, וחלק גדול מהם הוא מדכא כי הוא רק בליווי פסנתר).
הפתרון הוא לדלג לגמרי על חברות התקליטים, ולשים ספל טיפים באתר. אפשר לתת לקהל להוריד את השירים דרך האתר בתשלום, או להוריד את כל השירים ולשלם רק על השירים שאהבתם.
הדרך הראשונה תפתור את הבעיה הראשונה שלי. הדרך השניה תפתור את שתי הבעיות - ככה אני אוריד את מה שאני רוצה ואכיר יותר שירים, וככל שאני אוהב יותר שירים, אני אשלם עליהם יותר.
נכון שיהיו הרבה אנשים שלא ישלמו, אבל גם עכשיו הרבה אנשים לא משלמים. בדרך שאני מציע, האנשים שכן משלמים עשויים להכניס רווח הרבה יותר גדול ליוצר, כי חברת התקליטים לא תוכל לנגוס ברווח. היא בכלל לא תהיה מעורבת.
זמרים שפוחדים מהקדמה, וחוששים להציע את כל השירים שלהם להורדה, יכולים לעשות ניסיון ולשים ספל טיפים פשוט באתר שלהם. הם יוכלו לכתוב "אם הורדתם שירים שלי ואהבתם, אשמח שתביעו את הערכתכם. תשלום מומלץ: 3 ש"ח לכל שיר שאהבתם".
הנה, יש חברה שמטפלת בנושא קבלת תשלום באמצעות כרטיסי אשראי, וקוראים לה לתרום.קום. היא אמורה לעשות את מה ש-Paypal עושים, אבל למשתמשים ישראלים.
אז קדימה יוצרים. אין לכם שום תירוץ. התחילו לקבל כסף ישירות מהמאזינים שלכם עכשיו! אני אשמח לשלם לסיון שביט, אחינועם ניני ואינפקציה על כל השירים שלהם שהורדתי.
* ציטוט מתוך השיר Don't dream it's over של Crowded House.
** רוב הסיכויים שבאתר של רגינה יש הרבה שירים שבכלל לא נמצאים בדיסק. נכון יש לה שם משעשע? זה נשמע יותר כמו שם של מורה בביה"ס של שנות ה-70 מאשר של זמרת עכשווית מגניבה. ואגב, היא גם יהודיה (ויש לה מגן דוד בעמוד הפתיחה שלה באתר!). מעניין אם היא תופיע בישראל..
והנה, מסתבר שמישהו מהאייל הקורא חשב על אותו רעיון כבר בשנת 1999 וכתב על זה מאמר. אם כי אז עוד לא היו קיימים Paypal ולתרום.קום.
| |
אלימות כאומנות בסרטים
שלום לכולם!
יש כמה סרטים בהם אלימות מוצגת בהם כאילו יש בה משהו יפה ואומנותי. זה מתחיל בסרטים כמו המטריקס, ששם אמנם יש אלימות אבל היא כזו מגניבה ופוטוגנית ובדרך כלל לא מתים ממנה, ממשיך בסרטים כמו קיל ביל (פוסט קשור) ועיר החטאים, בהם יש אלימות פטאלית, אבל היא כבר מוגזמת מדי בשביל להיראות ריאליסטית, עובר דרך אפוסים היסטוריים בהם יש קרבות ממוחשבים של מאות אנשים, כמו טרויה, 300, המלך ארתור ועוד סרטי זבל מהסוג הזה (יש! הרבה אנשים עם סוסים הורגים אחד את השני) ומסתיים בסרטים עם אלימות ריאליסטית כמו ילדי המחר (הפוסט שלי בנושא), שבעה צעדים (שלא ראיתי ואני לא מתכוון לראות בחיים) ועוד מגוון סרטי אימה.
רציתי לכתוב שאני מתעב את הסרטים מהקטגוריות שלא כוללות את המטריקס.
משגע אותי שאנשים מתלהבים מהגוויות וטוענים שאלה "מראות חזקים" (שמעת, נורטון? אתה כזה מעפן!)
אני שונא שאנשים מתים. באמת. זה איכסה וחסר חיים (תרתי משמע). זה גם לא נכלל בהגדרה שלי לבידור. בגלל זה, כל הפלצנים האלה שמנסים להציג אלימות קשה בתור דבר יפה, כמו קוונטין-טרנטע, רוברט רודריגז או אלפונסו קוארון החמורון, חייבים להיענש. אני רוצה לראות אותם חוטפים הצלפות בטוסיק בסינגפור, ולומר להם: "מה, למה אתם לא נהנים, חמודים? אתם לא חושבים שאלימות זה יפה ופוטוגני? אהה... אני שמח שעכשיו אתם רואים את זה מהזווית הנכונה."
ויפה שעה אחת קודם!
נ.ב.: מי רוצה לראות איתי את הסרט "Shortbus"?
| |
תפסיקו לעשן, אידיוטים!
קיימת אצלי כל כך הרבה שנאה לסיגריות ולמעשנים, שקשה לי להעביר אותה. אבל אני אשתדל.
אני שונא אתכם, המעשנים.
אני לא יודע מה יכול לגרום לאדם שפוי לרצות לקחת גליל בוער ולשאוף את העשן המסרטן שבתוכו. הגוף כל כך סובל מזה ומנסה בכל כוחו להיפטר מהפסולת שהמעשן שואף. אז למה לעשות את זה?
זה לא נורמלי.
אתם לא צריכים להיות גאים בזה שאתם מעשנים.
אתם צריכים להתבייש על כך שרכשתם את ההתמכרות חסרת התועלת הזו.
אתם צריכים להתבייש בסירחון שאתם מפיצים בסביבה שלכם.
אתם צריכים להתבייש בשיניים הצהובות שלכם, בקמטים שמופיעים לכם מסביב לפה ובריח שנודף מהפה שלכם אחרי כל מקלון-סרטן שאתם צורכים – ריח של משרפה.
אתם צריכים להתבייש בזה שאתם מפרנסים את יצרני הסיגריות, שמרוויחים הון תועפות על מפעל המוות שהם מייצרים בזכות טיפשים כמוכם.
אתם צריכים להתבייש בכך שאנשים אחרים, חלשי אופי כמוכם, עלולים לראות אתכם מעשנים ולחשוב שזה בסדר, ואז להתחיל לעשן בעצמם.
אתם צריכים לירוק על עצמכם בבוז, בגלל שאתם כל כך אידיוטים.
אני לעולם לא אעשן.
כמה קוראים אתם חושבים שאני אאבד בעקבות הפוסט הזה? אני רואה שכבר איבדתי מנוי אחד, אבל במקומו באה מישהי אחרת (רק חבל שהיא טקסטואלית-בלבד)
(פוסט זה מוקדש לשירה, שצריכה להירשם לסדנת גמילה)
| |
אל תעשו פירסינג
ידעתם שאני מאוד לא אוהב פירסינג, נכון? הגעתי למסקנה הזו אחרי שפעם הלכתי לעזריאלי, וראיתי חבורה של היפים מוזרים בכניסה, שנראו מג'וייפים עם ראסטות ופירסינגים בכל מיני מקומות. בחבורה שלהם היתה איזו נערה, וזו היתה אחת הפעמים היחידות שראיתי אישה שאני לא רוצה לשכב איתה. אתם יכולים להבין איזה זעזוע חטפתי (וזה לא שאני לא אוהב היפיות. אלו שהיו בסרט "שיער" היו דווקא מאוד חמודות).
אם חשבתם אי פעם לעשות פירסינג, הפוסט הזה הוא בשבילכם, ופה אני אוכל להסביר לכם, תוך שימוש בהוכחות הגיוניות למדי, למה אתם לא רוצים לעשות לעצמכם פירסינג.
לדעתי, לנקב את הגוף זה בכלל לא יפה, ולא סקסי. אדם שעושה לעצמו פירסינג נוטה להיות אדם רע, כי אם הוא מנקב את עצמו, יש סיכוי גדול שהוא אוהב לנקב גם אחרים (או לנקב את הנפש שלהם).
הבא נתחיל בסקירה של סוגי הפירסינגים למיניהם.
יש את העגילים, שזה סתם דבר שהאצבע עלולה להתקע בו, ולא מועיל בדרך כלל. אבל זה הכי פחות גרוע (וגם הכי מקובל ולא תמיד נכנס לקטגוריה של פירסינג).
יש את העגילון הזה בגבה, שנראה יחסית פחות רע, אבל בדרך כלל הוא מסמל אנשים רעים, כמו הנערה עם שיער הברונזה שלא הסכימה אף פעם לרקוד איתי (השיער שלה די נעים, מצד שני. בדקתי).
ולגבי שאר סוגי הפירסינגים.. יש את העגילון באף שאנשים עושים, שאם הוא בולט אז הוא נראה כמו חצ'קון. יש את הנזם, שתמיד מזכיר לי משהו שיותר סביר שיעשו לחיות (במיוחד לחזירים). לפני כמה זמן ראיתי ילדה מתלהבת שעשתה לעצמה דבר כזה. אני מרחם עליה (היא גם עשתה רעש ואנשים צעקו עליה וירדו עליה באיזה פורום אחר כך).
ועכשיו לדברים היותר גרועים. עגיל בלשון - אמנם בלתי נראה רוב הזמן, אבל מי שעושה אותו נוטה להיות ממש טיפש, לפי הנסיון שלי (כן, לא היו לי שיחות נחמדות עם אנשים בעלי עגילים בלשון). ויש את העגיל בשפה שהוא מגעיל למדי - תחשבו על כל החיידקים שחודרים לפה שלכם דרכיהם, ממש כמו שנרקומנים נכנסים למעברים תת-קרקעיים נטושים. והכי מגעיל זה הפירסינג מתחת לשפה שגברים עושים לפעמים, אז חוץ מזה שזה גם נראה כמו איזה פצעון שצמח (במיוחד כשזה מלווה באינפקציה), זה תמיד מפריע להם להתגלח, אז תמיד רואים אצלם עגיל בתוך שיח של זיפים. זה דוחה, וחייבים לפטר כל אידיוט שעושה לעצמו כזה דבר.
סוגי הפירסינגים שעוד לא הזכרתי נוטים להיות כל כך מגעילים שאני לא מתכוון לדבר עליהם. אני אזכיר רק את הפירסינג בפיטמה, שהבנתי שמי שעושה את זה לא תוכל להיניק אחר כך (אבל לא נורא, תמיד אפשר לתת לתינוק רמדיה במקום, לא?)
אז מה למדנו מהפוסט הזה, ילדים? שפירסינג זה רע מאוד, ואם מישהו רוצה לנקב דברים, הייתי ממליץ לו יותר להשיג רשיון לאקדח ולהתחיל לירות במטרות קרטון במטווח. זה הרבה יותר סקסי וגם הרבה יותר עוזר בחיים.
אגב: הטריגר לפוסט הזה נמצא כאן.
עדכון: (08.01.2005) - מסתבר שלפי התשובות שבדף הזה כן אפשר להניק אם יש פירסינג בפיטמה, אבל כדאי לדעת שלגוף לוקח חודשיים עד חצי שנה להחלים מהפירסינג בפיטמה. זהירות - לא לאנשים עם קיבה רגישה!
בקרוב בדף האפור: הכל מתחיל בחינוך.
| |
אנימה זה רע
(לרגל פתיחת הערוץ החדש והמעפן, Yes Anime, וגם בעקבות פוסט שמישהו כתב כאן בו הוא מהלל את Evangelion)
פעם אהבתי אנימה (אנימציה יפנית, למועטים שלא יודעים). הלכתי לפגישות שבהם הקרינו סרטי אנימה, הורדתי כל מיני סדרות כמו מטורף (אפילו שלא היה לי אינטרנט מהיר. הייתי מוריד הכל דרך העבודה ואחר כך משאיר את המחשב בבית דלוק כדי שיוריד את זה הביתה), וסיפרתי בהתלהבות על בשורת האנימה לאנשים אחרים, בתקווה שגם הם יתמכרו לזה וכך אני ארגיש פחות מוזר בגלל שאני אוהב את זה.
אבל במפגש הראשון של מטורפי האנימה (מתישהו בשנת 2000), נזרעו בי זרעי הספק, בגלל מישהי (שהיא גם אדם רע, אבל זה לא קשור), שהיתה חברה של מארגן המפגש, וישבה משועממת בצד, כי היא לא אהבה אנימה. בשלב מסויים פקעו לה העצבים והיא אמרה: "אתם שמים לב שאתם יושבים ורואים סרטים מצויירים?"
המארגן השתיק אותה, אבל היא אמרה אמת. לקח לי שנתיים לבין שאנימה היא לא יותר מהסרטים המצויירים הזבליים ששמים בערוצי הילדים.
במשך השנתיים האלה ראיתי המון סדרות אנימה, והרבה פעמים ההתחלה היתה יפה ומבטיחה, אבל אחר כך הכל התדרדר: או שנגמר התקציב (Kareshi Kanojo No Jijou, Evangelion), או שהתברר שהדמויות מאוד מפגרות (Fushigi Yuugi) או שהגיבורים הפכו להיות מרושעים (Ranma), או שהכל התחיל לשעמם. רק "הלב" היתה שווה משהו.
אז נכון שהציורים יפים, השפה נעימה לשמיעה והאנימציה הרבה פעמים מדהימה, אבל כל השאר לא שווה כלום. באמת.
ולכן, אם אתם אוהבים אנימה (אני לא מדבר על סדרה אחת או שתיים, אלא על אנימה כעקרון) אז אחת מן השניים:
1. זה שגעון זמני שיעבור לכם אחרי שתתבגרו
2. אתם לא שפויים.
הבנתם?
| |
 אני שונא עומס בתחבורה הציבורית!
היום הלכתי ללוות ידידה שלי לתחנה המרכזית באר שבע, בדרכה לקיבוץ משאבי שדה. ומה אני רואה שם? שהמוני חיילים צובאים על האוטובוסים של קו 60 (למצפה רמון) ועוד קו אחד (לסיירים) בשביל שיהיה להם מקום עמידה.
וזה כל-כך עצוב. לא רק שהם צריכים להגיע לצבא, הם גם חייבים להדחף באוטובוס בשביל זה, כאילו שהם רוצים להגיע לאיזה מופע של אליל רוק או סתם אירוע כיפי ששווה להדחף באוטובוס בשבילו.
אז למה אתם כאלה טפשים, אגד? למה אתם לא יכולים לתת להם עוד אוטובוסים, הא? קמצנים עלובים שכמוכם!
ואותו דבר לגבי הרכבת לבאר שבע בבוקר, או הרכבת מחיפה בבוקר. למה אין מקום אפילו לעמוד? למה אתם לא יכולים להשתמש בהמון קרונות של רכבת קומותיים במקום? רק בגלל זה אני מעדיף לחזור בשבת בערב במקום ראשון בבוקר, וזה אומר שאני לא יכול לבלות ביום שבת.
ומילה טובה: פעם היתה תקלה ברכבת לבאר שבע אז כל הנוסעים (בעיקר חיילים) נאלצו להשתמש באוטובוס של מטרופולין (קו 380) בשביל להגיע לאותו יעד. ולא היה מקום בכלל. אבל מטרופולין לא התקמצנו ודאגו להביא עוד שלושה אוטובוסים. זה מה שצריך לעשות!
| |
אימרו "לא" לאליטיזם!
איך אני לא אוהב את האוירה האליטיסטית המנוכרת שיש ברשימות.
בודאי כולכם מכירים את המקום הזה. בניגוד לאתרי בלוגים נורמליים, כמו ישרא, תפוז וכו', "רשימות" הוא אתר שבו כותביו נבחרים בקפידה. רק אנשים שיודעים לכתוב בצורה רהוטה וקולעים לטעם של אורי ברוכין (אחד מהמקימים) רשאים לקבל חשבון שם. רק חבל שזה לא עושה את שרבוטי המקלדת שלהם למעניינים יותר. ;)
וגם.. אני לא יודע מי האידיוט שתכנן להם את מערכת התגובות (בטח זה היה גדי שמשון). למה התגובות אצלם לא משורשרות? איך אפשר לנהל שיחה ככה?
בגלל הסיבות האלה סירבתי להצטרף לשם, אפילו שהם התחננו כל כך. הם מצידי יכולים להמשיך לשבח את עצמם ולהרקב להם במגדל השן. מקומי כאן איתכם, בעם!
(האמת, גם רציתי לעשות כפתור של "לא לאליטיזם" המוקדש לרשימות, אבל בגלל שכתבתי כבר תגובה אחת באיזה בלוג שם אז אני לא יכול לעשות את זה. הגבלות אתיות, אתם יודעים..)
| |
אני שונא תאים קוליים של טלפונים סלולריים!
(בהמשך לפוסט הזה)
בהתחלה הופיע התא הקולי של בזק, הרבה לפני הסלולריים, והוא היה חביב. אמנם צריך לשלם איזה 10 שקלים, ואי אפשר לסנן שיחות איתו כמו שאפשר עם משיבון אמיתי, אבל הוא לא תופס מקום, וגם לא עולה כסף לשמוע את ההודעות שהשאירו.
ואז באו הטלפונים הסלולריים, וגילו שאפשר להשתמש בתא הקולי בתור מסחטת כספים דו כיוונית:
מהצד של המנוי: עולה זמן אוויר לבדוק הודעות. בניגוד לתא הקולי של בזק! פעם גם זה היה כרוך בתשלום חודשי אבל ביטלו אותו, כי במילא משלמים כל-כך הרבה.
מהצד של מי שמתקשר: אם האדם כיבה את הטלפון שלו או שהוא לא זמין, אז מי שמתקשר יחוייב אוטומטית. ומה אם אני רוצה לדבר עם מישהו חדש ואני לא רוצה להשאיר הודעה? אני מחוייב בכל זאת!
אצל בזק זה לא קורה. אם האדם לא עונה, אז יש כמה צלצולים עד שמופנים לתא הקולי. ואם לאדם עונה הקו הקולי כשתפוס, אז הוא שומע הקלטה לפני זה: "קו הטלפון תפוס כרגע, אתם מופנים לתא הקולי להשארת הודעה", ואם מנתקים בזמן הזה אז לא מחוייבים.
אז למה אנשים מסכימים להשתמש בתא הקולי הסלולרי? כי הם ישראלים פראיירים בתור ברירת מחדל. אבל לא צריך תא קולי. אם האדם זמין הוא יראה שהתקשרתי ויחזור אלי כשהוא יוכל (זה מה שאני מצפה מאנשים, לפחות), ואם הוא לא זמין אפשר לשלוח SMS, גם מהאינטרנט, ואז לא יעלה לי כסף להשאיר הודעה ולא יעלה לו כסף לראות שהשארתי לו הודעה.
(כן, יש אנשים שלא יודעים לשלוח SMSים. אז תלמדו אותם, והם הם לא מוכנים ללמוד, שילכו לעזאזל!)
אז קדימה אנשים - הצטרפו אלי במאבק נגד התאים הקוליים. העיפו אותם קיביבימט מהטלפון שלכם ועשו את המתקשרים אליכם הרבה יותר מאושרים. לי לא היה תא קולי באף אחד מהסלולריים שלי, כבר מההתחלה.
| |
אני שונא שאנשים שוכחים להגדיר פתיח בתא הקולי שלהם
שלום, הגעתם לתא הקולי של מנוי מספר 23409234094. אנא השאירו הודעה אחרי הצפצוף.
נכון זה מה-זה מעצבן להתקשר למספר ולשמוע את ההכרזה הזו? היא בכלל לא עוזרת! אני יודע שהתקשרתי למספר הזה!
במזכירות אלקטרוניות מהדור הישן היו חייבים להשאיר פתיח. אבל במשיבונים החדשים ותאים הקוליים לא צריך, אז יש אנשים שפשוט משאירים את זה ככה. וזה לא טוב!
נגיד אני מתקשר למישהו בפעם הראשונה, והוא לא נמצא. אז איך אני אדע שהוא בכלל נתן לי מספר נכון או לא? בשביל זה צריך פתיח כמו "הגעתם למשה, תשאירו הודעה".
וחוץ מזה, נגיד אני רוצה לוודא שלא טעיתי במספר. אם לאדם יש פתיח יחודי, אז אני ישר אגלה את זה. אבל אם זה מישהו משעמם\פרנואיד שלא הגדיר פתיח, אז אני אצטרך לחכות עד לסוף הפתיח בשביל לודא שזה באמת המספר שלו.
וחוץ מזה, אני לא אוהב תאים קוליים של סלולריים, אבל זה בפוסט אחר.
נכון פעם השתמשתי בכתובת grumpybear_il!AT!bigfoot.com? אז תשכחו ממנה! לפעמים לקח להודעות יום שלם להגיע, ולפעמים הן בכלל לא הגיעו! הכתובת החדשה שלי היא grumpybear!AT!batty.as.
| |
זה הסוף שלכם, טולקינאים עלובים!
איך אני שונא את טולקין.
הסיפורים שלו ארוכים, ארכאיים ומשעממים עד טרוף (באמת. אחרי שקראתי קצת יותר מחצי של אחוות הטבעת, לא הצלחתי להתקדם יותר. הייתי נרדם פיזית בכל פעם שהייתי פותח את הספר בדרך מהעבודה הביתה). וגם אין בספרים האלה מספיק בנות - כנראה שטולקין לא ידע מה הן בנות, אז הוא פחד להוסיף אותן לסיפור. וגם הוביטים אני לא אוהב - סתם יצורים נמוכים, סוציומטיים וחסרי עניין לחלוטין.
הסרטים הם גם על הפנים. מר פיטר ג'קסון (הבמאי) ניסה לעשות את הכל כמה שיותר יפה ויותר גדול, ממש כאילו שראש ממשלת ניו-זילנד בא אליו ואמר "שלום פיטר. הנה התקציב השנתי של ניו-זילנד. עשה בו מה שאתה רוצה". אז פיטר השקיע את הכל בקרבות מרהיבים. אבל הוא שכח שזה לא בידור! זה אלים וזה מתיש לראות המוני אנשים נלחמים והורגים אחד בשני! למה לבזבז כסף על זה, טמבל?
אם פיטר היה חכם, הוא היה דואג לשפר את הסיפור של טולקין: להוסיף לו דברים כמו פיתוח דמויות (character development) ואולי גם עוד בנות (כמו שהוא הוסיף בסרט הראשון איזו הוביטית שרקדו איתה). אבל הוא כנראה פחד שהמוני מעריצי טולקין מטורפים ונוטפי קצף מהפה יתנפלו עליו מלאי זעם ויכו בו עם חרבות עץ (ממשחקי התפקידים) בגלל שהוא העז לגעת בסיפור, ולכן נשארנו בדיוק עם אותן הדמויות מהספר, שהן שטוחות כמו האחיות פיק ולא אכפת בכלל מה יקרה להן - מצידי שיאכל אותן הבאלרוג הגדול.
שיגע אותי לראות איך כולם מתלהבים מהסרט הזה. איך כולם היסטריים ומדברים בהתלהבות על המאורע הקולנועי הגדול ומספרים איך שזה הדבר היחיד שהם יכולים לצפות לו..
והכי עלובים הם הטולקינאים - המעריצים המטורפים של טולקין שאוהבים להפגש מדי פעם ולדון שוב ושוב בטקסטים המקודשים שטולקין השאיר, כאילו שזה תנ"ך.
אז זהו. לפני כמה ימים הקרינו את הסרט השלישי של הזוועתון הזה, ועכשיו לטולקינאים אין יותר למה לצפות (חוץ מאולי "ההוביט". שאפשר אולי להסריט אותו איכשהו. אבל אין בו יצוג למין הנשי). אז זהו. אני מקווה שעכשיו תהיה מנוחה מהסדרה המעצבנת הזו.
סוף קיטור
אבל חוץ מזה. כל הבלגן של שר"ה (והארי פוטר) גרם להתעניינות מחודשת בהסרטת סרטי פנטזיה. אני מקווה שעכשיו לפחות יסריטו דברים יותר טובים (כמו נרניה או אמבר).
עדכון (13.03.2004): קיבלתי היום הזמנה להצטרף לטבעת מעריצי טולקין. זה נראה לכם הגיוני? לי לא, אבל הצטרפתי בכל מקרה. ;)
| |
אני שונא את האוסקר
חבר שלי הרבה פעמים אומר לי: "למה אתה לא אוהב את הסרט הזה? הוא זכה באוסקר!"
וזה מה-זה דבילי.
אני שונא גם את העקרון של האוסקר. יש כמה פלצנים שנקראים "חברי האקדמיה". לא בכלל ברור לי מה הקשר בינהם וקולנוע, או למה יש להם זכות בחירה. והפלוצים האלה בוחרים איזה סרטים יזכו באוסקר. למה שהם יבחרו בכלל?
ואז יש את טקס האוסקר, שהוא אירוע הוליוודי נוצץ, מלוקק ומתיש, שבו אנשים זוכים באוסקר ומזכים אותנו בנאומים משמימים. ואחרי זה כל הסרטים הטפשים שזוכים יכולים לשים את הלוגו של האוסקר.
רק חבל שזה לא עוזר להם להיות סרטים יותר טובים.
אני הכי לועג לקטגוריה של הסרטים שנקראת "סרטי אוסקר". סרטים קונפורמיים ופטריוטיים המציגים את הגיבור שמצליח לעמוד במשימה, נגד כל הסיכויים, בזכות הרוח האמריקנית (למשל.. סיביסקיט, או נפלאות התבונה). אני בחיים לא אלך לקולנוע כדי לראות סרט כזה (לא משנה שאת סיביסקיט אני לא אראה בכלל כי אני שונא סרטי סוסים!).
זה היה עוד בלוג מרתק של קוטר. הזדהתם? ספרו לחברים שלכם! לא הזדהיתם? לכו לעזאזל! ;)
עדכון (10.12.2003)
לפני כמה ימים החבר שמוזכר למעלה (שוקי) ראה את הפוסט הזה, ונעלב מזה שחשבתי שזה דבילי. הוא גם העלה טיעונים שיכולים בפוטנציה להרוס את הכיף ("מה אתה יודע על חברי האקדמיה? אולי הם מוכשרים?") אבל לא הצלחתי למצוא מידע על חברי האקדמיה אחרי שעשיתי חיפוש שטחי, אז כנראה שהם באמת לא ממש שווים משהו.
הוא גם חשב שאני מתוסבך. תגידו לו שהוא טועה!
| |
אני לא אוהב אנשים שאוהבים לרכב על סוסים (חוץ מהבחורה מקנדה)
יש לי נסיון רע עם אנשים שאוהבים לרכב עם סוסים.
בכלל, כל מי שרוכב על סוס חייב להיות אדם רע. פעם בעבר היו חייבים סוסים, אבל היום כשיש אופניים, מכוניות וSegway, רכיבה על סוסים היא תענוג על חשבון החיה המסכנה. ולכן, אנשים שעדיין מתעקשים לרכב על סוסים חייבים להיות אנשים מעצבנים. יש תחביבים הרבה יותר טובים.
ועוד דבר - הידעתם שאם לסוס נשברת הרגל, לא משתלם לאחות לה אותו? אחר כך אי אפשר יהיה לרכוב עליו יותר. אז מה רוב חוות הסוסים עושות כשזה קורה? פשוט מרדימות אותו.
איזה נסיונות רעים היו לי?
הנסיון הראשון היה עם מי שהיה אמור להיות חבר שלי אי שם בימי בית הספר, אבל הוא היה חרא של אדם.. ממש. בין האנשים הכי מכוערים מבחינה פנימית (וגם די מכוער חיצונית) שהכרתי אי פעם. אני מקווה שהוא חטף התקף לב ומת.
הנסיון השני היה עם מישהי מהרשת שכל הזמן ניסיתי לתחמן אותה כדי שהיא תפגש איתי. משום מה היא כל הזמן רצתה לדבר איתי אבל רק בטקסט.. ואני מצד שני ניסיתי כל הזמן לגרור אותה לפגוש אותי במציאות. וזה לא היה הגיוני, כי בפעם הראשונה שפגשתי אותה בכלל לא נהניתי.. אבל בגלל שהיא לא רצתה לפגוש אותי שוב אז זה הפעיל את הרפלקס המשיכה-הדחיה הטיפשי שלי.. זה הפך לאובססיה. התחלתי גם לקשקש עליה מאחורי הגב.. וכל הזמן חשבתי עליה והרצתי ויכוחים דמיונים בראש שלי בהם ניסיתי להראות לה בצורה לוגית שהיא חייבת להפגש איתי. ובסוף זה התפוצץ והפסקנו לדבר אחד עם השני. ומזל.. הא. לפני כמה זמן היא דיברה איתי באייסיקיו, וראיתי שהיא עדיין evil אז שמתי אותה שוב פעם בInvisible.
הנסיון השלישי הוא סתם עם מישהי שאוהבת לרכוב על סוסים שניסיתי לצאת איתה אבל בסוף לא יצא מזה כלום. האמת שזה היה די Turn-off כשהיא סיפרה לי על התחביב המוזר שלה.
בקיצור, אני לא אוהב אנשים שרוכבים על סוסים. הבנתם? תפסיקו לרכב עליהם או שאני לא אסכים להיות חבר שלכם!
עדכון: (20.03.2004) מה אני אעשה? אחת הבחורות הכי מקסימות שאני מכיר (הבחורה מקנדה) אוהבת לרכוב על סוסים. אני לא אוהב שסותרים לי את הכללים ככה.
עדכון 2: (24.06.2004) הנה קטע משיחה שלי איתה. אני בטוח שזה יעניין אתכם. :)
Grumpy (1:41 AM) : Anyway, I previously wrote that I hope that what I wrote about horses won't hurt you. It's basically that I have bad experience with people who ride them.
CanadianChick (1:42 AM) : No, I won't be hurt. :) I also won't act like a jerk if I'm riding horses.
Grumpy (1:42 AM) : You still ride them? Probably you don't have time for that.
CanadianChick (1:43 AM) : I haven't for a couple of years. −−sigh−− What I don't have is access to horses right now. If I did, I'd make time to ride.
Grumpy (1:45 AM) : You should ride me instead.
:)
CanadianChick (1:45 AM) : With pleasure. −−leer−−
CanadianChick (1:45 AM) : I could show you some of those things I learned riding horses, hm?
| |
בלוגים שגורמים לי לקטר
אתם בודאי מתעניינים מה גורם לי לקטר כשאני קורא בלוג, אז הנה.
ראשית - יותר מדי אנשים מעניקים לבלוג שלהם כותרת באנגלית. Very bad! זה שאתם משתמשים בשפה אחרת לא עושה אתכם יותר שנונים. יהיה הרבה יותר יפה אם תתאמצו קצת יותר ותנסו למצוא כותרת בעברית. יש הרבה סיכויים שאם תשתמשו בשפת הקודש במקום לתקוע סתם משפט לא משמעותי באנגלית, אז תצליחו לתאר את הבלוג שלכם בצורה הרבה יותר טובה.
הלאה. אני לא אוהב את הבחורות ששמות תמונות חמודות של חיות, פיות או תפוזים במקום התמונות שלהן. כשאני מסתכל בבלוג של בחורה חשוב לי לדעת אם שווה לי להתחיל איתה, ולא מעניין אותי שהיא אוהבת תמונות של חיות חמודות. מותק - אם את אוהבת חיות אז תתקעי את התמונות שלהן שם למטה ברשימה (אני מרשה לך), אבל במקום של התמונה, אני רוצה לראות *אותך* בלבד! ואם אין תמונה, אז לא להעלות שום דבר בתור תמונה. בסיידר?
באותו נושא, יש בחורות שנוטות משום מה לשים תמונות של בחורות אחרות בכותרת של הבלוג שלהן. בשביל מה? תפסיקו עם המנהג המגונה הזה. אני לא רוצה לראות שחקניות טלויזיה או דמויות רנדומליות בכותרת של הבלוג. אני רוצה לראות אתכן!
אני גם לא אוהב את אלה שיש להם המוני כפתורים שמביעים רק קונפורמיסטיות, כמו "אני מתה על MTV" או "איזה חתיך דוסון" או "יריב תעשה לי ילד". זה לא מעניין. אני במיוחד לא אוהב את הכפתורים המנצנצים האלה. הם מה זה מעצבנים (טיפ: אפשר ללחוץ על ESC כדי לבטל את כל האנימציות האלה).
גם יש את כל הבחורות ששמות תמונות של חתיכים ברשימות של הבלוגים שלהן. זה גורם לי רגשי נחיתות, ואני בכלל לא אוהב להסתכל על התמונות שלהן. מה, אתן חושבות שהיפיופים האלה מאירים לכם ביופיים את הבלוג שלכן? טעיתן בחורות! ועכשיו תמחקו אותם בבקשה, ויפה דקה אחת קודם.
(משום מה גברים נוטים הרבה פחות לנסות ליפות את הבלוג שלהם עם תמונות של דוגמניות. איזה מזל, נכון?)
ואם מדברים על עיצובים, איך אני לא אוהב את המתלהבים שתוקעים כל מיני תוספות דינמיות בבלוג שלהם. דברים כמו מבזקי חדשות נגללים, רדיו שמופעל אוטומטית או חתולים שרודפים אחרי העכבר. בגלל זה הדפדפן שלי מקרטע בזמן שאני גולל, והמחשב מתחיל לזחול. בשביל מה?? אז תפסיקו להתלהב ותעיפו את כל השטויות האלה מהבלוג שלכם מיד, בפקודה! אם אני רוצה רדיו, חדשות או חתולים, אני יכול ללכת לאתרים שלהם בעצמי. תודה.
ומה עוד.. הממ.. אני לא אוהב את אלה שבוחרים צבעים מזעזעים לבלוג. לא שהצבע שלי נפלא אבל לפחות הוא לא כואב בעיניים.
אה. ואני לא אוהב בלוגים עם סוסים.
שימו לב: פוסט זה יעודכן בכל פעם שאני אמצא עוד בלוגים שמעצבנים אותי.
| |
די כבר עם הרדיו בבלוג!
לכל אלה ששמים רדיו בבלוג שלהם, אתם בטח חושבים שאתם מה-זה מתוחכמים ומקוריים. אבל לא! אתם סתם מעתיקני שבט!
הרדיו משגע אותי במקרה הטוב (מאיזה חלון הרעש הזה מגיע?) או מאט ותוקע לי את המחשב.
וזה לא שאין לי אינטרנט מהיר, אבל תחשבו על כל המסכנים שאין להם אינטרנט מהיר, וכיבו את הרמקולים שלהם. הרדיו יתפוס להם את כל רוחב הפס והם לא ידעו אפילו מאיפה זה מגיע להם.
אז תפסיקו עם זה. טוב???
כרגע קיבלתי את הוירוס הראשון שלי שהגיע לכתובת הדוא"ל של הבלוג הזה. מזל טוב! טוב שיש לי נורטון אנטי וירוס שמנטרל את זה לפני שזה נוחת בתיבה שלי.
| |
 לא לבזבז בנות מתאבדות!
שלום מעריצי היקרים!
והנה עוד אחד מפוסטיי המפורסמים, הידועים באנינותם וטעמם הטוב. היום (הלילה) אני רוצה לכתוב על בנות מתאבדות.
כמו שאתם יודעים, אני מאוד אוהב בנות, וכל פעם שאני קורא על בת שהתאבדה, אני מאוד מצטער. אני לא מבין איך היא היתה יכולה להתאבד לפני שהיא שכבה איתי!
אני קורא לכל הבנות המתאבדות (ולא חסרות כאן כאלה, איש-טבח שמו) ליצור איתי קשר לפני שהן מחליטות לקפד את פתיל חייהן, במיוחד אם הן בתולות. כולי מלא ביטחון שהחוויה השמימית של סקס עם דוב (במלוא מובן המילה) תגרום להם להבין שנשארו דברים ששווה לחיות בשבילם.
וגם אם לא. לפחות שיהיו לי עוד שורות ברזומה.
עדכון (12.02.2004):
הנה קומיקס משעשע שמדבר על אותו נושא כמו של הפוסט הזה. תרגמתי אותו אמנם לעברית, אבל התרגום הלך לאיבוד יחד עם השרת של רע, וחוץ מזה היוצר של הקומיקס לא אוהב שמתרגמים לו קומיקסים, אז מי שממש לא מצליח להבין, מוזמן לפנות אלי בדוא"ל כדי לקבל את הגרסה העברית.
יש לי בקשה בשבילכם.
אתם רואים שם את הלינק למעלה מצד שמאל שכתוב עליו "רוצה לתת לי מנוי פרו במתנה?".
כן. זה שם למעלה.
אז תשתמשו בו. אתם נורא אוהבים את הפוסטים העמוקים שלי, וזאת בקשה סבירה לגמרי בשביל אדם שמשקיע את נשמתו בבלוג הזה.
ולמה? כי יש לי בעיה חמורה עם הבלוג - הרקע הוא לבן והוא לא מתאים לי. אני רוצה שיהיה לי רקע מעונן אפור, כמו בכותרת, ואז הבלוג שלי יהיה הרבה יותר יפה. אתם לא חושבים ששווה לשלם בשביל זה? אז קדימה. עשו את זה. ומי שיעשה את זה יקבל ממני במתנה כותרת לבלוג שאני אעשה עם MS-Word במיוחד בשבילו (ואם זאת תהיה בת, אז אני מבטיח גם לשכב איתה, גם אם היא לא מתאבדת)
| |
טלנובלות מיועדות לאנשים בלתי שפויים
אני שונא טלנובלות.
כולם יודעים מה זה, אבל אני אסביר בכל מקרה. המילה "טלנובלה" לא נשמעת כל-כך רע בהתחלה, כי הרי נובלה זה סיפור קצר, ושתי האותיות שלפני זה רומזות שכל זה קורה בתוך קופסת הטמטום הביתית שלכם.
אבל משהו השתבש. בחרו את המילה הלא נכונה בשביל לתאר את האסון הזה. טלנובלה היא סידרה שמנסה לפנות אל הרגש (היא מצליחה לעשות את זה בעיקר עם אנשים לא איכותיים), והיא מספרת סיפור שצריך להיות לו סוף. בהתחלת הסיפור מציגים את שני הגיבורים הראשיים, ובסוף הסיפור הגיבורים הראשיים מתאהבים אחד בשני.
זהו. זאת הנוסחה, ואין מה לעשות איתה. תמיד הטלנובלות יסתיימו ככה. עד שסוף הטלנובלה מגיע, הגיבורים שלה מספיקים להתווכח, לריב, לאיים, לקלל, לצעוק ולבגוד אחד בשני, אבל הסוף תמיד יהיה אותו דבר.
אז נשאלת השאלה: למה אנשים רואים את זה? הרי זה עלוב ממש כמו כדורגל.
והתשובה היא: האנשים שרואים את זה הם טפשים. בעיקר טפשות.
משום מה בנות נמשכות לטלנובלות. אין לי מושג למה, אבל הן עושות את זה. בעיקר אם הן לא שפויות. כל הבחורות שהכרתי שאהבו טלנובלות לא היו בסדר.
אז זהו. כתבתי את זה כי רציתי להעלות את מודעות הציבור לבעיה החמורה הזו. בעיקר בגלל הרייטינג המדאיג של הזבלונים של ערוץ שלוש (לא רק שזה טלנובלה -גם המשחק גרוע להחריד! האנשים שרואים את זה חייבים להיות שרוטים). אתם מתבקשים להדפיס את הבלוג הזה ולהציג אותו לבנות שרואות טלנובלות, במיוחד אם אכפת לכם מהן. אמנם זה יהיה קשה בהתחלה, אבל אחרי שהן יגמלו מזה הן יעריכו אתכם מאוד (אני מקווה).
אני מה-זה מאוכזב. כתבתי את כל הבלוג הזה בשביל כלום.. המונה נשאר על 26 ואף אחד לא הגיב. נו טוף. אני אכתוב על צביקה פיק עכשיו.
בטח בסוף יגלו שליה וירון הם בכלל לא אחים, נכון? בהנחה שעוד לא גילו כבר.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
קוטר