על השולחן,

לשתות כוס מים
לישון שעה.
להשתין
לשכב במיטה שלוש שעות
לשתו כוס מים
לישון שעה...

אותו מצב כל כך מוכר. של הרס עצמי. על סף דמעות, סף שאני לא מסוגל לעבור, כלוא בחוסר אונים מוחלט. עם כל כך הרבה להגיד, כל כךהרבה לצעור, וסביב נשמעת רק השתיקה הרועמת הרגילה שלי, הכל נשאר אי שם בגרון. חונק.
 לא רוצה בזה יותר. לא רוצה לשכב יותר בלי כוח לכסות את עצמי ל רוצה את השקטהה, אני רוצה לשמוע שוב מוזיקה!,אני רוצה את הסכין. את התחושה ההיא, השחרור שהיה לי אז, כשרגע אחרי, במקום הכאב אני מרגיש הקלה, אבל אפחד לא מספר לך שכמו כל דבר אחר, כמה זה כרטיסייה, ואחרי כמה פעמים ה כבר לא שימושי, לא עור. לא מועיל. לא מרגיש אותו דבר.

וזה, בעיקר, וכמו תמיד, אני, הבלוג הזה הוא הדבר הכי אנכי יש, המקום היחידי שבו אני מרשה לעצמי להגיד, לדבר, להיות הכי עצמי, אכן, להיות אני. כאן, כאן זה לפעמים הדבר הכי קרוב לבית שאני יכול לקבל. ואם כאן אסור לי לומר שאני מתגעגע, אז אי לא יודע איפה כן. ושוב, יחד עם כל הדברים הטובים שקורים לי, וסוף סוף התחילו לקרות דברים טובים [יחסית] עולם גם הדברים הרעים, הזכרונות ורוחות הרפאים שלי. אתמול היה לי לילה מדהים עם החברה הראשונה שלי, כמו שהיא עצמה ניסחה את זה "מדהים איך אחרי כל האנשים שחלפו מאז איתך יש לי את הכימיה הטובה ביותר" וזה ככה, ולא רציתי לומר לה שזה הדי, לא רציתי לומר לה כמה התגעגעי להצקות שלה, לפוביות שלה, למגע שלה. אחרי הכל,  היא אחת מהשתיים שהצליחו להכניס אותי למווגמיה. ועם הזאת מהאקטיבזם [שבנטיים נזרקה מהצבא] היחסים שלי חזרו להיות טיפה קרובים יותר (רבנו כשנפגשנו בקב"ן ולא דיברנו איזה שבועיים מרגע שהשתחררנו ואחרי זה דיברנו ורבנו שוב)  ואפילו סידרתי לה שתעבוד איתי בסקרים, ואם הכל ילך כשורה, לא יצא לנו לעבוד יחד כי שלושם הייתי במבנים לתמיכה טכנית של ספקית אינטנת ונראה לי שעברתי (תחזיקו לי אצבעות, מחר אני אמור לדעת) ובמקרה כזה אני מתחיל קרס מתיש של חודש (קריא: טירונות אינטנט) שבמהלכו אצטרך להתפטר מהעבודה בסקרים.בנתיים אני עובר על עלונים של אוניבריסטאות, ובודק מה מענין אותי [טכניון או ביה"ס רימון]  ובכלל לפני כמה ימים יצא לי לשבור תקופת התנזרות שכפיתי לעצמי והכל היה כל כך יכול להיות תיל של תקופה חדשה באמת, של גאות, אמלא. אמל הייתי להיות עם מישהי בלי לחשוב כל הזמן על צהובת הכיניים, אילו רק המחשבההארורה האת של להעילם מכאן כבר, לא הייתה מכוננת בי והורסת כל דבר טוב, אילו יכולתי פשוט לשים ין על מה שהיה, ולהנות מהרגע, כי עכשיו, יש ממה להנות. אם תכנית שהועלתה לפני איה שבוע תצא לפועל צפוי לי סופ"ש מדהים, שהיום ואללה! הוסיפה לו גם זוג כרטיסים להקרנה המיוחדת של "היום שאחרי מחר" בשישי בצהריים.

ובמקום זה?

לישון שעה, להיות ער שלוש, לישון שה להיות ער שלוש, כשבין לבין המקום הכי רחו שאני הולך אליו זה מתקן המים והשירותים (שנמצאים במרחק נגיעה מהמיטה שלי, למעשה ניסתי לגרור את עצמי לשם אבל לא הלך).

" sometimes Everybody cries

everybody hurts sometimes

so hold on"

ולא סיימתי, למעשה לא התחלתי, אבל לשם שינוי, אני צריך לדבר עם כמה אנשים מסויימים לפני כשאני מתחיל להגיב על הפוסט הקודם.כי באמת, צריך לחזור לשליטה. ככה כולם אומרים, ואם כבר יש לי הזדמנות ענקית כזאת להיכנס למסלול "נורמלי" מן הסתם אני חייב לקחת אותה. חייב

(אבל לא מסוגל)