אני יודע שלא עידכנתי כבר המון זמן.
הם שניהם ישבו מולי, שיחקו "אין יחסים" כך שכל אחד משדר לי משהו אחר על השני. שעתיים שהישיבה שלי זזה בחוסר נוחות על הברכיים באין מקום הזה מאחורי המצלמה, שעתים צעקתי עליהם, ביקשתי מהם, דיברתי איתם, הזזתי אותם, כמו במאי, והייתי במאי, לשעתיים שלמות כמו שאף פעם לא הייתי, עד שיצאו לי פריימים כמו שרציתי, ברגישות ובנחישות, היה מטורף.

 

לצלם אישה מדהימה בשש בבוקר שווה לקום בשביל זה בחמש.
אחחח קרנית.

היא נכנסה עם הכסא של האופניים שלה, פתחה את הלפטופ שלה מאחורי הגב שלי ועשתה את שלה.

 

נכנסתי הביתה. הורדתי את התיק.
על השולחן היתה קופסת אגוזי קשיו מלוחים.
שפכתי חופן לתוך צלוחית ואכלתי את המנה הראשונה בארוחת הערב שלי.
במייל חיכה לי מכתב של מישהי שלא דיברתי אליה יפה קודם.
בראש השתפכתי היום על כל העבודה שלי, upset מתמשך שיש לי על התנאים שלי בעבודה.
מרוב שהייתי במצברוח הזה לא הלכתי לסמינר שלי ובדיוק כשבאתי לסוע לכיוון רמת אביב לטרמפ שלי לסמינר התחילו מכוניות משטרה לצווח בתל אביב ולסוע כמו משוגעות להדר יוסף.
זה היה מעניין, חשבתי לעצמי, התקשרתי אליה לשאול לעצתה אם לבוא לסמינר או לא. היא הציעה לי לבוא איתה בטרמפ.
זה היה כל כך לא צפוי, כל כך הוציא אותי מהחשיבה הדו מימדית שלי של שוקו או וניל שמיד הסכמתי.
בדרך להדר יוסף החלטתי שאני לא נוסע. ידעתי שהחלטות שאין להן שורשים סופן לעוף ברוח והחלטתי ללכת אחרי הכסף.

היה לי יום קשה.
הוא לא התחיל קשה.
אבל הצורה שסיימתי אותו העידה יותר מכל:
ישבתי בסלון ואכלתי לי סלט חצילים עם ארבע פרוסות לחם וזיתים, המנה העיקרית של אוכל הילדות שלי שהזכיר לי שאוהבים אותי ושהכל בסדר.
התיישבתי לכתוב את זה,
היום שלם.

קטע טוב. אתם יודעים, בסלולרים עם מצלמה זה חלק מהסטנדט שהוסיפו סאונד ל"קליק" של הצילום כדי שאנשים לא יוכלו להגניב קליקים מבלי שאחרים ידעו מזה.

כמו שאתם רואים, הפריים הזה טוב. מסכלים ורואים את הפסל ואני ממש שם (בלתי נראה אמנם, אבל שם). ומישהו בא נעמד מולי החזיק את הטלפון באוזן וצילם אותי. תודו שזו דרך חדשה לפפראצי.

אפרופו בלונדיניות, לקוראת עור ברווז, נכון שבלונדיניות  עם עיניים כחולות זה יפה, אבל בחורות עם שיער שחור ועיניים כחולות  זה עוד יותר.
ואימרו אמן.

1- מה תאמרו על בחורה שיוצאת עם מישהו כבר שנה ועדיין לא ישנה איתו (שכבה כן, ישנה לא)?

2- שמו המון תמונות שלי וזה נורא כיף. אחת מהן ממש גדולה. אני רוצה לעבוד יותר אבל הייתי צריך לבטל מחר עבודה אחת כי זה מפגש 8 של סקס ואינטימיות. באסה.

3- כל פעם מתבר לי מחדש, קואוצ'ינג יהיה הדבר המרכזי בחיי.

4- היום אמרה לי בחורה שאני שונה מגברים שהיא מכירה. לא יצאנו או משהו, אבל זה עלה בשיחה בינינו. אחר כך כשנפרדתי ממנה חשבתי לעצמי איזה באסה לכן הנשים, שאתן פוגשות גברים ש"לא אוהבים לדבר", או "לא מבינים אתכן", או שהגבר פשוט לא "רגיש מספיק".

ואני אומר לכן: אתן לא מיוחדות. גם אני פוגש נשים שלא מבינות אותי. גם אני פוגש נשים שאינן רגישות מספיק. שהרגש שלהן אינו אינטליגנטי מספיק, שיכולת השיתוף שלהן או רצון השיתוף שלהן לא בא לידי ביטוי, או ההבנה שאינטימיות היא עניין של עמדה יותר משהיא עניין של זמן. כאלה שעוד לא הפנימו שבשביל להיות בתוך אהבה צריך להיות מוכנים להיות פגיעים. כאלה שמאמינות לחלוטין שהזמן עושה את שלו ולא מוכנות לזוז צעד אחד מהאמונה הטפלה הזו.
למה אני מיוחד, כי אני מדבר על מה שעובר עלי? כי אני שם את עצמי על המגרש?

Damn, תעשו משהו עם החיים שלכן כבר.
ואל תדברו איתי על זמן.
זמן זמן זמן.
תלמדו לנהל את הזמן שלכן במקום לדבר על זה שאתן צריכות אותו.

{הו, וכמה פעמים שמעתי אתכן אומרות לי (אתן המתוחכמות, הרי מי שקוראת אותי מחשיבה את עצמה מתוחכמת ומיוחדת, תודו) יוזף, לא יעזור, אתה מנסה לדחוף, אתה לא נותן מקום, אתה מצפה שכולם יפתחו איתך בזמן שלך, לכל אחד יש את הזמן שלו, אתה לא יכול לגרום לאחרים ככה וככה, תבין, זה לא עובד. ואתן אומרות את זה במבט של אישה חכמה, שראתה כבר הכל בחיים שלה ובאה ללמד אותי משהו, כמו, שניישר קו בעניין כאילו אכלנו מאותו מסטינג בצבא או משהו}

יש משהו במה שאתן אומרות, פשוט מה שאני מציע לכן מפחיד יותר.
("אל תחמיא לעצמך",  "הוא תופס מעצמו, הגבר", אתן תאמרו. ולי לא יהיה אכפת)

אין מצב שאני הולך לכתוב משהו על 500 האלבומים הטובים ביותר.
מה, אני בעונש?

כנסו!!

 

יש פרסומת שאני אוהב במיוחד- אקסלנס.
היא מצויינת משתי סיבות- האחת, הבחור גורם לסבא להבין ששנים הוא טעה כשלא השקיע במקום הנכון.
השנייה- כי אחרי שהוא מודה שגם באר שבע זו אוניברסיטה טובה הוא מצחקק קצת, ספק צוחק על עצמו, נבוך נבוך על זה שלא היה צריך לומר את זה, מרגיש קצת אדיוט ומרים את הכוס לחיים.

אני מת על זה

קמתי בבוקר מטלפון טועה והייתי עצוב על כך שאיני עובד מספיק. בדיוק הייתי באמצע המחשבה על זה והתקשרו אלי להזמין אותי לצלם היום עוד מעט.

עברו יומיים מאז התחלתי את הספר. אתמול בשיחה עם אינק חשבתי על היתרונות בשבילי בלשמור את השבת. מכיוון שאיני קורא הרבה ספרים והייתי רוצה להקדיש יותר זמן לקריאה חשבתי לעצמי שיש יתרון בכפיית הבחירה לנטרל את עצמי בשבת בתור אחד שמתעורר בבוקר ובודק את המייל שלו יומיום.

עכשיו התקשרו והודיעו לי שהצילום מבוטל וזה מחזיר אותי לנקודת ההתחלה של הבוקר הזה, אוף, זה מה שנקרא "להיות תלוי באחרים".

אתמול נגמר הסמינר הראשון אליו הלכתי. היה טוב וטוב שהיה. השגתי שם שני דברים, האחד הבחנה ששמה "המחויבות הנסתרת" והשני חברה חדשה, ידידה תירגעו יא לחוצים, האמריקאית ההוט שוט שאוהבת ללכת איתי ברחובות ולשבת איתי בבתי קפה.

ימים של חוסר וודאות.
אני יכול לראות שאני מתלונן עליהם אבל לא עושה איתם באמת שום דבר מעבר ללהתלונן. מה שנקרא, מחויבות נסתרת לנוחות.
מה צריך לקרות כדי שדברים ישתנו?

 

התמזל מזלי להיות מהראשונים ששמעו את הסקיצה החדשה לשיר של ליה: תמר