חם, חם נורא, מאוד מאוד חם. בקיץ אני בכלל לא לובשת ג'ינסים, אבל היום, נו, כמעט אוקטובר, והיו כבר כמה ימים קרירים יותר, בקיץ הזה, שהיה אחד הפחות גרועים שאני זוכרת (לדעתי זו דרכו של מונדייה לבקש מאתנו סליחה על אריק שרון), לבשתי ג'ינס, ואכן, כל הדרך הרגשתי כאילו לכל רגל שלי יש סאונה פרטית קטנה משלה. התענוגות הקטנים האלה של החיים במדינה חמה ולחה, מי ישורם? בדרך חזרה עצרנו, הט' ואני כל מאה מטר, כדי להיאנח בגלל החום, וכשהגענו לגלידה באר-שבע, גם כדי לקנות גלידה. ושילכו להזדיין כל ה"אלדו" למיניהם, אין על גלידה באר-שבע.
עוד חמישה ימים תעבור שנה מהפעם האחרונה שהתאהבתי בה, וההרגשה חסרה לי כל-כך. זה גם נורא לא טבעי לי. בערך מגיל שש, תמיד אני מאוהבת, זה התחיל עם דדה ונמשך. ועכשיו? זה קצת מבהיל אותי. זה לא כזה נורא, ז'תומרת, כולה ארבעה חודשים, ובאמצע היה דיכאון, אז נגיד, אני חודש וחצי באמת פנויה לקשר? רגשית והכל? וזה לא הולך כל כך גרוע. אני כבר לא יכולה לייבב "אפח'ד לא מתחיל אתי!", או להזדעק, "אין לי חיי מין!". אבל עוד אין את הכמיהה הממוקדת הזו למישהו, הנעילה המחשבתית, החיוך הבלתי פוסק בבטן. אבל אין הרי מה להילחץ, נכון? זה לוקח זמן, עד שיגיע מישהו ויקרה הנס הקטן הזה, ואז, רק לקוות שבצד שלו יקרה אותו נס, ושהנס יחזיק מעמד? זו גם הפעם הראשונה שלנס הזה יהיה מחיר. אני בתקופה טובה, זה לא אומר שאין התקפי עצב או בדידות, אבל אם הייתי צריכה לבחור צבע מאפיין, הייתי בוחרת כתום ורדרד. תקופה כתומה ורדרדה זה לא רע בכלל. עוד פעם אני כועסת על ההתבגרות המאוחרת שלי, עד שאיכשהו למדתי ליהנות מעצמי, זה היה צריך לקרות כל כך מאוחר? טוב נו, בטח עוד יומיים יבוא פוסט של, "אלוהים! אני כה בודדה! מונדייה! למה אין לי אאבה? מה הטעם לחיי?". בום טראח!
אתמול מחקתי בלוג. זה היה בלוג שמיום היפתחו פעל כבלוג פרטי, ואף אחד חוץ ממני לא קרא בו, אפעם. את דם לבי המשעמם שפכתי שם, בטרחנות בלתי נלאית. בחיי, הקוראים צריכים להודות לי על זה שמנעתי מהם את החרפה הכתיבתית הזו. ואז, אביבה שאלה אותי שאלה בנוגע לעיצוב, כאן בישרא, ומרוב שמחה על זה שהיא באה לבקר קצת בצ'כונה שלנו, אמרתי לה שיש לי למסירה בלוג פרו, יד שנייה, כמו חדש, ושרק צריך לעשות לו טיהור קטן מכל הכאב שנכתב שם. פעם ראשונה שמחקתי בלוג שלם. אפילו לא קראתי אותו לאחור, "מחק", "מחק", ואז, "מחק" עוד קצת, מעניין אם הייתי מוחקת את זיכרון הסבל באותה קלות, לו יכולתי.
עכשיו, איפה שהיו עיי החורבות של נשמתי, היא, שהיא אחת הנשים האהובות עלי, ואחת הכותבות המוכשרות ביותר שזכיתי להכיר, מתעגלת לה. אני חושבת שיש משהו מאוד ראוי בשינוי הזה, אופטימי ומשמח. בכלל, כשרק התחלתי לכתוב כאן, השאיפה הכי גדולה שלי הייתה לקבל בלוג ב"רשימות", אבל מישהו אמר לי שאין לי מה לתת להם, שאני אתאמן קודם על בלוג פושטי, ואז שאבקש, בדחילו ורחימו, לקבל שם דירה קטנה, בשכונת היוקרה. ככל שעבר הזמן, הבנתי שהשכונה הזו הרבה יותר מתאימה לי, שם קריר, וכולם צריכים לשמור פאסון, כאן ישראליאנה, שמאפשרת לי לעשות פחות או יותר כרצוני. אחר כך התחילו לזלוג כותבים משם לכאן, אני רואה בזה צדק פואטי מסוים.
ואם כבר המלצות, הנה עוד בלוג של אב לעתיד, הייתי רוצה שהוא יעדכן יותר. מקסימה אותי האפשרות הזו, של כתיבה לתינוק שמתבשל. אני מקווה שכשאהרה, אעשה זאת גם.
והבהרה שאני צריכה כנראה לתת פעם בכמה זמן, למרבה המבוכה: קוראיי היקרים, אני לא בשום קטע של BDSM, מצטערת. אז, אהמ, חסכו ממני תובנות מעמיקות בנוגע לסקס קשוח. אני לא בעניין. חןחן ותודה רבה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
