סידרתי את הספריה היום. מסתבר שאפשר לסכם את שלוש השנים האחרונות בשניים וחצי מדפים (שני מדפי קלסרים וחצי מדף ספרים) של ספריה סטנדרטית. מוזר להסתכל על הקלסרים המסודרים שם חסרי מעש בריחוק. אם עד לא מזמן ערימות החומר האלו היו גורמות לי לעייפות, תסכול, עצבים, עצבות ואף יאוש, הרי שעכשיו אני יכולה להביט בחיוך של "וואלה, היה כיף".

סידרתי את הספרים שלי גם, והגעתי לספר ישן בעל דפים שהצהיבו עם הזמן- Mein weltbild, Albert Einstein. בספר איינשטיין מסכם את השקפת עולמו ב-5 פרקים: איך אני רואה את העולם, פוליטיקה ופציפיזם, גרמניה ב-1933, יהדות, מדע. כנראה הייתה סיבה טובה למה השארתי את הספר הזה מבין כל הספרים הישנים של אבא, אצלי בספריה. אני אקרא את זה כשאסיים עם אדון קון.

עוד דברים שישבתי להסתכל עליהם כשסידרתי היה אלבום תמונות מהבת-מצווה ואלבום תמונות מכשהייתי תינוקת. בעודי מעבירה את התמונות המביכות מהבת-מצווה, הבנתי למה כולן נראות כ"כ רע בתמונות האלה: מנסים לעשות מבת המצווה אישה גדולה כשהיא בסה"כ בת 12. אני זוכרת שלקראת מסיבת הבת-מצווה שלי בכלל לא רציתי ללכת למספרה, שלא נדבר על מאפרת. בסוף, אחרי שכנועים רבים הסכמתי ללכת לעשות פן. השמלה שלי הייתה פשוטה מאוד אבל של מבוגרות כזאת (שמלה שלא הייתי לובשת בשום פנים ואופן היום), לבשתי גרביונים לבנים (אלוהים ישמור), ועל הנעליים אני לא יכולה בכלל להסתכל (לעיתים, כשאמא מוציאה אותן מהארון ואומרת לי בהתלהבות "קאי, תראי, הנה הנעליים שלך מהבת-מצווה!" אני צריכה לעצור את עצמי מלהקיא).

המסקנה הנוספת מעיון בתמונות היא, שלא השתניתי הרבה אבל התבגרתי מאוד. תווי הפנים לא השתנו, אבל ההבעות כן, ומשהו בעיניים כן. אני גם חושבת שאני נראית יפה יותר, כאילו כל הדברים ששנאתי כשהייתי קטנה הסתדרו באורך פלא לתת משהו שלם יותר.

על התמונות שלי כתינוקת אפשר לומר המון דברים, אבל תמונה אחת תהיה שקולה להן. הנה לכם, קאי כתינוקת:

כיאה ליום השני של החופש, קמתי מאוחר. לא זוכרת מתי... משהו בסביבות 11. עשיתי קצת טלפונים של סידורים (כאלה שדוחים לאחרי הבחינות), והלחטתי שהגיע הזמן לחדש את המנוי שלי לחדר כושר (סליחה, מכון בריאות וכושר). אחרי שראיתי באתר המושקע שלהם שהמדריכים לא התחלפו בשנתיים האחרונות ועדיין אפשר להגיע לניר המגניב ושרון המטורפת, החלטתי שאין טעם לחפש מקום חדש, חוץ מזה זה ליד הבית.

אחרי הצהריים למדתי קצת (יש לי מבחן בכתובות מא"י והמזה"ק ביום רביעי) וקצת לפני השעה שבע התחלתי להתארגן לקראת הקאמבק המטורף שלי לשיעור אייר-קיקבוקס. אחרי ששמתי את התיק (הריק) שלי בלוקר יצאתי לכיוון הסטודיו, ישבתי שם כ-10 דקות עד שגיליתי שהמדריכה לא תגיע כי היא חולה. רבאק. אם אמרתי לפקידה בבוקר שאני מתכוונת להגיע בערב לשיעור של שרון, היא לא יכולה ליידע אותי שאין שיעור עם שרון היום? בלונדינית מטומטמת (יש לי תחושה קלה שהיא קוקסינל).

ככה מצאתי את עצמי נכנסת לשיעור יוגה. אלוהים, בחיי לא הרגשתי חלשה כל-כך. המוזר באמת הוא, שכולם מכירים את השמות ההודים של התנוחות, ולא נראה להם מוזר לעמוד כמו כלב מתוח לאחור. היה נחמד. אני אפילו שוקלת לחזור לשיעור הזה, וללכת לקיקבוקס של יום שישי.

כמה לח היה? היה כל-כך לח שהזעתי יותר בדרך מהסטודיו הביתה, מאשר בשיעור עצמו.

אחרי ארוחת הערב, יצאתי עם שתי חברות. בניהן גברת תמר, שחזרה לא מכבר משליחות בשוודיה, ולא ראיתי אותה שנה. היה מצחיק, כל-כך מצחיק... זה כיף לספר את ההיי-לייטס של השנה האחרונה. זה נשמע כאילו באמת היו דברים מעניינים השנה. יותר מזה, תמר הציעה "לארגן שבת", כמו בתיכון, כי לאחת מאיתנו יש בית ריק עוד שבועיים. אז מה יהיה שם? הרבה פחממות, הרבה גלידה, והרבה בנות.

הימים הטובים...

מוזר החופש הזה. החופש הזה מאפשר לי לקבל טלפון ב-2 בלילה ופשוט להציע לבחור לצאת. לאן לצאת? אליו הביתה. למה?

"כדי לישון איתך".

בבוקר אכלתי מסופלה השוקולד המפורסם בקרב המיודדים ביותר. הוא מצוין. ואז שוב סקס, שוב אוכל, ושוב סקס. חופש זה כיף.

עמרי התחיל לעבוד היום. מי זה עמרי? זה הקצין מהנח"ל, שחרור בדרגת סגן, אנגלית ברמת שפת אם, סטודנט למדעי המחשב באיזו מכללה. איך אני יודעת את כל זה? כי קראתי את קורות החיים שלו. הוא המסווג החדש באנגלית, והקבוצה הראשונה שלו הייתה נשק. נראה לי שזאת קבוצת הדיפולט לחדשים, היא לא מבהילה מדי וגם לא משעממת מדי. עמרי נראה לי כמו מישהו שאפשר להחליף איתו כמה מילים באמצע משמרת, לא כמו דניאל הבלגי. טוב, את דניאל הבלגי בקושי אפשר להבין מבעד למבטא המעצבן שלו.

נתקלתי בעבודה באתר של בי"ס ברזילאי. מעבר להיותו אתר בית-ספרי ברזילאי ממוצע לחלוטין (אתר טוב יותר מהאתר של האונ' שלי), היה בו, בדף הבית, לינק אחד מוזר: "השיעור האחרון בחינוך מיני". כן, כן. נאורות, יוזמה מבורכת או גועל נפש- לשיפוטכם.

כשנכנסתי לבלוג הערב, ראיתי את מספר הכניסות המבורך: 1024. אני לא אסביר למה זה כזה מספר מגניב, כבר עשו את זה לפניי :)

אחרי הרבה מחשבה, עבודה יוצאת דופן והערכה עצמית גבוהה, אני מציגה בפניכם את העיצוב החדש.

דברים משתנים, גם הבלוג.

בוקר. קמה מוקדם מהרגיל לעונה. חברה שלי נוסעת לראשון, אז היא שמה אותי באונ' על הדרך. יוצא לנו לדבר בשעות האור. זה מזמן לא קרה.

"קאי, את בטוחה שאת לא אוהבת אותו?"

"לא"

"אה".

מגיעה לאונ' שעה לפני השיעור. מדהים העניין הזה של לנסוע באוטו. עושה את קניית המעטפות המתוכננת, והולכת להגיש את המכתב שהכנתי עבור האיש מהועדה, אותו מכתב שהביג פרופ' שלח אותי לכתוב. הייתי מרוצה במיוחד מהפסקה הבאה:

במשך הזמן בו אני עובדת במעבדה, למדתי על אופי העבודה המדעית, צברתי ניסיון רב בשיטות מחקר שונות ונהניתי מאוד. אני רוצה להמשיך ולעסוק בעבודת מחקר במסגרת תואר שני במחלקה לפיסיקה, תחת הנחייתו של ביג פרופ'. על מנת שיתאפשר לי להתמסר לעבודה המדעית באופן מלא, זקוקה אני למלגת לימודים, שכן יהיה זה קשה מאוד לעבוד במקביל לתואר כפי שנוכחתי לדעת בלימודי התואר הראשון.

שיעור חזרה במולקולרית. חשבתי שיהיה שעתיים. היה חמש. חן חן למתרגל, הוא באמת שיחק אותה.

מחר המבחן. האחרון. טוב, יש עוד יהדות, עוד מועדי ב' ועוד בוחן בפיזיקלית- אבל רשמית הוא האחרון. זה משחרר.

התוכניות לאחרי המבחן הן כדלקמן:

 1. להפסיק להיות ילדה מגעילה: לעשות כבר שעווה, לעשות ציפורניים, לקבוע תור אצל הפדיקוריסטית, לעשות את הקניה בסופר-פארם שאני דוחה כבר חודש וחצי (מי פה, מחזק ציפורניים ועוד כל מיני דברים שכיף לקנות).

2. להפסיק להיות ילדה מגעילה: לסדר את החדר, להעביר שואב אבק כולל מתחת לשולחן הקטן ומאחורי המיטה. גם לסדר את הארון.

3. להפסיק להיות ילדה מגעילה: לסדר את כל הקלסרים והספרים כמו שצריך, לקנות ספריה חדשה ולהפסיק לעשות ערימות של ספרים בלי שום תיוג. די לספרים בשתי שורות.

דואג לך

איתך

תשכבי לישון, זה בסדר

דואג לך

את בסדר?

שיכורה. כותבת בקושי. הוא דואג, זה בסדר.

תעשי מה שאת רוצה, אבל עדיף לא לים

דואג

מה יותר מזה?

הוא דואג.

בדיוק אתמול ניהלתי שיחה על קשר עם בחור צעיר. הסברתי כי בפעם היחידה בה יצא לי לצאת עם בחור צעיר ממני (חייל, קטן ממני בשנתיים, כל הסיפור היה בפועל כשבועיים), הצטערתי. נזכרתי בכל השטויות שהוא אמר כשאמרתי לו שאני לא רוצה לצאת איתו, וחשבתי לעצמי שאולי, בעצם, סתם הייתי קשה מדי. המסכן התאהב.

היום בצהריים, החמור הגיע.

קיבלתי מסר באחד האתרים שמסתבר ששנינו מסתובבים בו: "אם יש לך את הטלפון שלי עדיין אני ממש אשמח לדבר איתך", או משהו כזה. "אין לי את הטלפון שלך, אבל אני מניחה שלך יש את שלי". הנחתי שיבין שאין לי רצון עז לדבר איתו. "אין לי כי יש לי טלפון חדש בלי מספרים ישנים אשמח אם תתני לי אותו שוב". (ככה הוא כותב, בלי סימני פיסוק). נתתי (אני כזאת טובה לעיתים). התקשר. לא פלאפון חדש ולא בטיח- אותו מספר כמו פעם. אידיוט, הזיכרון שלי מצוין.

"רציתי להזמין אותך לאיזה ערב שאנחנו עושים"

"מי זה עושים?"

"את לא מכירה"

"טוב, איזה ערב?"

החצוף רצה להזמין אותי לסוג של אורגיה. שישה זוגות. סירבתי בנימוס.

"אני אהיה ישר איתך"

"אני מקשיבה"

"יש איזו פנטזיה שאני רוצה להגשים, ורק איתך אני יכול"

"מה אתה אומר?" (מישהו אמר צינית?)

"כן, עם בחורות אחרות אני לא יכול. את יודעת איך אני מתייחס אליהן"

האמת, אין לי מושג. אבל אם הוא אומר נאמין לו, אפילו שהוא לא בחור אמין במיוחד.

"או קיי, במה מדובר?"

"את תצחקי עליי"

"אתה יודע שלא" (זה היה כ"כ ברור שאני הולכת לצחוק, אחרת לא הייתי שואלת במה מדובר).

"אמם... טוב... אני רוצה שבחורה תקשור אותי, תביא אותי למצב של חוסר אונים ותחדור אליי מאחורה"

נו, באמת, לא לצחוק?

"תמצא לך בחורה יותר חכמה ממך"

"חיפשתי, אין. רק איתך זה יעבוד"

גיחכתי לעצמי. "ברור שיש"

"נו, אני לא מוצא"

"אני בכל מקרה לא אעשה את זה איתך". קשה לו עם רמזים.

הוא התאכזב, שינז מתניים וניסה שוב:

"אני בכל מקרה אשמח לראות אותך, סתם ככה"

"תראה, אני עם בחינות, ואח"כ יהיה לי מעט מאוד חופש ואני מתחילה לעבוד. אני לא חושבת שזה יהיה אפשרי"

"טוב, אני אתקשר אלייך שבוע הבא ונראה".

jee, הוא חולה נפש.

אני רק יכולה לשמוע את קולו של רועי ברקע, "בן כמה הוא אמרת? אני לא מאמין... ושוב את יוצאת עם שחורים? לא דיברנו על זה כבר? מילא קטע חד פעמי עם כושי, את זה אני איכשהו אוכל להבין, אבל את ממש נסחפת"

"רועי, אתה גזען מגעיל"

"אני לא גזען, אני צודק".