|
קטעים בקטגוריה: .
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
5
הוזמנתי לספר חמישה פרטים שאולי יעניין מי מכם לדעת אודותיי (רגע, לא היינו כבר במשחק הזה פעם?). מכיוון שאני בדרך כלל מעדיפה שלא להיחשף, נראה לי שמן הראוי שתבינו כבר עם איזה טיפוס שלילי יש לכם עסק פה, מתוך תקווה שתסיקו את המסקנה המתבקשת ולא תזמינו אותי להשתתף במשחקים החברתיים האלה יותר:
1. בניגוד לרושם שאני מנסה נואשות לשדר בבלוג זה ובכלל, בהתנהלותי בעולם הלא-וירטואלי, איני - ומעולם לא הייתי - אוהבת אדם. למעשה, יש בידי ראיה חותכת המצביעה בבירור על זיקתי למיזנתרופיה: מאז שאני זוכרת את עצמי, כל מה שרציתי הוא לגור במקום רחוק ומבודד, וכשאני אומרת 'מבודד' אני מתכוונת לזה שרק אני שם. במשך שנים ארוכות המקום הבטוח שלי היה בקתת עץ עתיקה, שרצפתה חורקת עם כל צעד. פשוטה למראה, אפילו די סגפנית, אך אוצרת חום ונעימות. לא ניצבה בשום מקום ספציפי מחוץ לראשי, אף שלרוב דמיינתי אותה בארץ סקנדינבית קרה ויפה (נורבגיה). שם, כמו בתוך גלויה צבעונית - לרגלי הרים עצומים ומושלגים, על גדות נחל מפכה – יכולתי לנוח בכל עת שחפצתי: לקרוא ספרים, לנשום עמוק, להתמכר למגען המלטף של קרני השמש. אחרי שנים, כשכבר עברתי להתגורר בארצות קרירות יותר ולמדתי חורף אירופאי מהו, הערכתי מחדש את המשמעות של 'ארץ סקנדינבית קרה' ותיקנתי קלות את המודל הוותיק. כיום היעד הנחשק הוא אי טרופי עם שם מגניב באמצע האוקיינוס (משהו כמו בורה בורה, או פיג'י). כתוצאה מכך, השעשוע המוכר "מה היית לוקח לאי בודד?" (הרבה מאוד ספרים) הוא בגדר זריית מלח על הפצעים עבורי (כלומר, מי מלח). אם יש אי בודד כזה, הביאוני אליו!
כן, כזו אני. אנטי-סוציאלית. עכשיו תזוזו, אתם מסתירים את השמש!
2. אם שאיפתי לפרוש מעולם בני האדם מהווה אינדיקציה למיזנתרופיה, הרי שעדויות רבות מתייחסות לנטייתי לסדיזם ממש. אמי מספרת, למשל, כמה הייתי זדונית כבר בגיל הרך של שנתיים-שלוש. הגננת בגן נזפה בילד שעמד לצידי – הוא לא הסכים לשבת בכיסאו, וכל הזמן קפץ ממקומו. בסופו של דבר היא גילתה שאני (הו, מלאך קטן שכמותי) אוחזת בסיכה קטנה ונועצת למסכן בישבן. זה נשמע לכם חמוד? אז זהו, שהסיפור הבא אולי כבר לא. מספר שנים עוברות, והנה אני אחות בכורה, אחראית, המופקדת על ביטחונם ורווחתם של אח ואחות חפים מפשע, כמו שאומרים, ומבלה את זמנה בציור מפלצות מזוויעות בצבעי גואש (ותבינו, עמלתי קשות על פיתוח גוונים מעוררי חלחלה לצורך זה, וכן שיפור טכניקת הציור של הבעות פנים מפחידות). התוצרים המוגמרים נתלו אחר כבוד על חוט בחדר חשוך, אליו פיתיתי את אחותי הקטנה, המתוקה, להיכנס. אני די משוכנעת שזעקות האימה שלה הסבו לי הנאה. (לא מספיק? טוב, כמה שנים מאוחר יותר ראו אותי – נערה מתבגרת, רודפת אחרי אחי הצעיר ברחבי הדירה – עם פטיש. מה הייתי עושה עם הפטיש הזה לו הייתי תופסת אותו? אין לי תשובה. המסכן הסתגר בחדרו ואני, מתוסכלת, השארתי חור על הדלת, למזכרת.)
3. בשלב זה אני מקווה שהוכחתי את טיעוניי, ואין עוד צורך להכביר מילים על אופיי המרושע. מה שכן, אולי כדאי להוסיף למימד האכזריות עוד נדבך נתעב, והוא נטייתי הידועה לשמצה למעשי נוכלות והונאה. הנה סיפור, למשל, שמתחיל במידה הרבה שבה הושפעתי מסיפורי חסמבה, חמישיות ושמיניות סודיות למיניהן בילדותי. נורא רציתי לשכנע את ילדי השכונה בנחיצות הקמתה של חבורה הרפתקנית ונועזת כזו משלנו. הם דווקא לא הצליחו להפנים את חשיבות המטרה שאותה ביקשתי לקדם. כך שלא היה מנוס: נדרשתי להביא אותם להכיר בדחיפות העניין, ועל כן נקטתי בגישה של "הרפתקאות יזומות" לשם פיתוח תיאבונם לפעילות בלשית: מילאתי שקיות נליון שקופות בקמח תופח-מאליו, ופיזרתי אותן בין השיחים בגינה. בקור רוח ידעתי לספר שאלו הם סמים מסוכנים שסוחרי-סמים החביאו שם. עלינו לעקוב אחריהם ולתפוס אותם! (וגם, באמת ובתמים האמנתי שאוכל לחפור מערה חשמלית במרכז השכונה. באמצעות כפית.)
4. הו, האומניפוטנטיות! תמיד ידעתי שיש בכוחי להונות את כולם, ולא להיתפס. כל מה שצריך כדי לשקר היטב הוא לומר את הדברים בצורה אמינה, בטון יודע דבר, ולהיות עקביים. ולא יהירים. יהירות, ללא ספק, מביאה שקרנים להיתפס. הנה דוגמא: כיתה ג'2 עוברת על שיעורי הבית בתנ"ך. כל ילד בתורו מקריא תשובתו מהדף, כך שכבר אחרי שניים-שלושה מתנדבים אפשר לדעת מה התשובה הנכונה. למה צריך להכין שיעורי בית מראש? הנה אני, מתנדנדת על הכיסא (כמו שאסור כי זה מסוכן), מקריאה את התשובה שאינה כתובה במחברת. נדמה לי שזו היתה פרקטיקה נפוצה אצלי, עד שיום אחד המורה מזמינה אותי להקריא חיבור בפני הכיתה. אני מהססת אך לבסוף מסכימה, קמה ובאה לעמוד לצד המורה, להקריא חיבור דמיוני ממחברת ריקה. תוך משפט אחד או שניים – המורה מתאמצת מאוד להבין מה בדיוק אני מקריאה – מתגלה ההונאה, ואחרי התוכחה הפומבית והענישה (ביליתי את הערב בהעתקת איזו פסקה עשר פעמים) למדתי זאת: ככה לא משקרים.
5. אני גם עצלנית.
אז זהו, לאחר שסיימתי להכפיש את עצמי אני מתכבדת בזאת להזמין גם את טוקו, את קוראת המחשבות, את דה-פו, את רומיאו ואת האש. רומיאו והאש לא כותבות כבר די הרבה זמן, אבל בשביל הסיכוי הקלוש שמי מהן תנצל את ההזדמנות להשמיע קול אני מקדישה את ה- 5 שלי מכל הלב.
| |
מטה הקסמים
איזה נעים אתם עושים לי, אנשים טובים שכמותכם. אפילו שלא כתבתי כאן מזמן לא שכחתם אותי, וקיבלתי מכם שני מקלות ואף שרביט. (ראיתי באחד הבלוגים התייחסות גם ל'מטה קסמים'. שזה מגניב. תמיד רציתי מטה קסמים. במיוחד את זה של גבי ודבי, שמאפשר לעבור לכל מקום בעולם בעזרת מפה מאולתרת, ותוך אפקטים פירוטכניים מתוחכמים). קראתי פה ושם כדי לעמוד על פשר השעשוע החברתי ומצאתי, שחוקי המשחק מחייבים אותי כעת לספר שלושה דברים שלא ידעתם עליי. אז הנה:
1.
אחד הזיכרונות המוקדמים ביותר שמלווים אותי מגיל ממש צעיר (נדמה לי שהייתי בת 4, או 5) הוא זיכרון של תחושה; תחושה חזקה של פליאה. עם השנים התחושה הזו מתעממת מעט אצלי, מתערפלת, ואני מקפידה לחזור אליה מדי זמן, לשחזר אותה, להחיות אותה, בניסיון לשמר אותה בתוכי.
(אוקיי, זה בטח ישמע לכם מטופש:)
לא יודעת למה, אני אוהבת את התחושה הזו. מין מודעות ראשונית לקיומי שלי – לפעילות החושים שלי: המראות, הצלילים, הטעמים, הריחות, המגע. אני, בתוך הגוף המוזר הזה, שגם משתנה לי כל הזמן. ועם הפרצוף הזה שנשקף מהראי (מה, זאת אני? גם מהזווית הזו?). קשה להגיד שאני ממש מתה על עצמי. רוב הזמן אנחנו מסתדרות, אני ועצמי, אפילו שהיא ממש מעצבנת אותי (לעיתים קרובות. עכשיו, למעשה). אבל וואלה, זאת אני.
(ויחד עם ההנאה הזו מהמודעות המזוקקת לקיומי שלי, אני נורא אוהבת להתנתק מעצמי. לשקוע לחלוטין בעולם אחר, כשאני קוראת).
2.
יש לי בעיה קשה עם אמביוולנטיות. כל דבר, כל נושא, מעורר אצלי בדרך כלל מחשבות ורגשות סותרים, ואני יכולה לדון בו ביני לבין עצמי במשך שעות, להפוך ביתרונות ובחסרונות, לראות אותו מהזווית הזו ומהזווית השנייה. והשלישית. והרביעית. ואפשר לראות את זה ככה. אבל גם ככה. (זו היתה רק דוגמא). אוך, וזה מאוד מעייף, שתדעו לכם! במידה מסוימת, אני מתגעגעת לימי ילדותי – אז היה הכל פשוט, חד וברור. היו לי דעות מוצקות ונחרצות מפה ועד הודעה חדשה (שיואו, איך הביטוי הזה נראה דבילי כשכותבים אותו). ככל שהזמן עובר ואני לומדת יותר אני רק מגלה כמה אני לא יודעת, והיום העולם נראה כל כך יותר מורכב, יותר מסובך, אין תשובה אחת לשום דבר בעצם. הדיונים האינסופיים מסרסים לעיתים קרובות את היכולת שלי לקבל החלטות, לנקוט פעולות. אני מתישה את עצמי בהתלבטות, ונמנעת מלקחת אחריות – האחריות שכרוכה בבחירה באופציה אחת מני רבות. אבל מצד שני, אני לא רוצה לחזור אחורה, לראות דברים בשחור ולבן, או-או, כמו שהיה בעבר. אבל מצד שלישי...
3.
מאוד מאוד הייתי רוצה להיות מסוגלת לדבר על הכל בפתיחות ובכנות, על מה שאני מרגישה וחושבת ואפילו - ואולי במיוחד, בעצם – ביחס לדברים שגורמים לי מבוכה. יש לי מין תמונה כזו בראש, דימוי אידילי של איזה סוג אדם הייתי רוצה להיות, והתקשורת הזו – פתוחה וקלה וזורמת ומחויכת וממיסה קרחונים ושוברת מחיצות ו... ו... (יש מילה כזו באנגלית שאני לא מוצאת לה כרגע את התרגום המתאים לעברית: befriending) – התקשורת הזו היא חלק חשוב בתמונה הזו, האידילית. המציאות היא שהיכולת שלי לפתוח את הפה (לדבר על עצמי, או בכלל, על מזג האוויר) עומדת ביחס הפוך למספר האנשים שאני נמצאת בנוכחותם. אני חושבת שאני לא רעה כל כך באחד על אחד, אולי גם על שניים, אבל ככל שהקהל גדל כך אני משתתקת.
מותר להעביר ליותר משלושה את מטה הקסמים? יוקה, *Grace*, קוקית וחגיגית. רוצות לנסות?
| |
דפים:
|