מושב לצים - הבלוג של ישי

בהשראת הפוסט הזה של גברת פיקציה התחלתי לחשוב שגם לי יש כמה משפטים שאני ממש ממש לא סובל. לא שהם גורמים לי "לפרוץ בבכי, או, להבדיל, להשתטח על הריצפה בצווחות ייאוש" (פיקציה, שם), אבל אני בהחלט שואל את עצמי מי האיש שהמציא אותם. הייתי מנהל איתו איזו שיחה.... וחובט בפרצופו באותה הזדמנות.

המוות הוא חלק מהחיים
ותמיד אחרי שאומרים את זה משרבבים את השפה התחתונה קדימה, מניחים אותה על השפה העליונה, מהנהנים בראש ובוהים קדימה כמהרהרים במשמעותו העמוקה של המשפט.
המשפט הזה עקום מבחינה לוגית. דברים אינם יכולים להכיל בתוכם את הניגוד שלהם. היום אינו חלק מהלילה, הים אינו חלק מהיבשה, והגיון ותבונה אינם יכולים להיות חלק מממשלת ישראל.
המשפט הנכון צריך להיות "המוות של אחרים הוא חלק מהחיים שלנו" הוא בטח לא חלק מהחיים שלהם.

אם שכחת זה בטח לא היה חשוב
לא עשיתי מחקר סטטיסטי בעניין, אבל לדעתי 90% מהדברים שאנשים רוצים להגיד ושוכחים ברגע האחרון, הם חשובים. או היו חשובים. או בואו נגיד, הם לא "לא חשובים". בעצם, הם נמצאים איפשהו באיזור הדמדומים העצום שבין "חשובים מאד" ובין "שטויות".
כי את הדברים הכי טיפשיים שאנחנו רוצים להגיד אנחנו אף פעם לא שוכחים משום מה. לפעמים הם אפילו יוצאים באופן עצמאי ובלי לעבור דרך המוח (בעיקר אצלי).
ואת הדברים הכי חשובים אנחנו גם לא שוכחים. הרי זה לא סביר שאני אראה, נניח, את הבן של יעקב (שם פיקטיבי) נדרס ברחוב ואני ארוץ ליעקב ואגיד לו: "יעקב! אל תשאל מה ראיתי עכשיו!"
ויעקב ישאל: "מה ראית?"
ואני אענה: "שיט, שכחתי"
ויעקב יחייך ויגיד: "טוב, אם שכחת זה בטח לא היה חשוב".

הכל דבש
כשאני שומע את התשובה הזאת, שבאה בד"כ אחרי "מה נשמע?", אני מקבל טיקים בגבה השמאלית מרוב עצבים. טיק טיק טיק היא מקפצצת. רגע, יש לי עכשיו טיק כזה. רגע. עבר.
מה זה "הכל דבש"? כלומר, אני יודע שזה אומר ש"הכל בסדר", אבל אני לא מבין למה. בפעם האחרונה שבדקתי מה זה דבש היה מדובר בחומר משחתי בצבע של יציאה לא טובה (חומוס מקולקל! חומוס מקולקל!), דביק, סמיך ובעיקר מתוק.
לא יודע מה איתכם, אבל לא הייתי רוצה להיות בדבש. מקסימום אני מדמיין אמבט חומוס עם מיכאלה ברקו (מה אתם רוצים? גדלתי באייטיז).

עד החתונה זה יעבור
פעם, כשהייתי ילד, התחלתי לנהל רישום של כל הפציעות שבעקבותיהן אמרו לי "עד החתונה זה יעבור" כדי לראות אם עד החתונה זה יעבור. המצב נכון לעכשיו: הקרסול עדיין קצת עקום, הגב טיפה כואב, הצלקת בסנטר לא נראית טוב וגם הפגיעה בראש טרם חלפה (אני יודע שאמרתי שמעולם לא נפגעתי בראש, אבל זה בדיוק העניין: הפגיעה בראש גרמה לכך שאני אשכח שנפגעתי בראש).
בקיצור יקירתי, עוד לא הגיע הזמן להתחתן. הדברים האלה עוד לא עברו.

כשתגדל תבין
לא יודע מה איתכם, אבל מאז שגדלתי (וגדלתי!) אני רק מבין פחות. נכון שאני אולי מבין את הדברים שפעם לא הבנתי ושעליהם אמרו לי "כשתגדל תבין", אבל מאז יש הרבה שאלות חדשות, גדולות יותר, מהותיות יותר ומציקות יותר.
לפיכך כנראה ש"עד אגיעה למקדשי אל אבינה לאחריתם" או שלא.

אין משיחין בשעת הסעודה
כשהיינו ילדים והמבוגרים רצו להשתיק אותנו, הם תמיד ציטטו את המשפט הזה והקפידו לציין שזה חז"ל אמרו (כאילו שזה אמר לנו משהו). מיותר לציין שהם לא שמעו כנראה על "נאה דורש נאה מקיים". (בסוגריים ייאמר שכאשר שילדים מדברים בזמן הארוחה הם באמת שוכחים לאכול. כך שאולי לא דרך ארץ ביקשו להרביץ בנו, אלא פשוט הביעו דאגה כנה לתזונתנו).
היות ולא ראיתי מישהו שמקיים את הפסוק הזה (או את רוב הפסוקים של חז"ל למען האמת) אני נוטה לחשוב שמדובר בשיבוש. המשפט הנכון, מבחינתי לפחות, הוא: "אין מסיחין (את דעתי) בשעת הסעודה".