|
קטעים בקטגוריה: .
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
אף מילה על הומואים
(חוץ מהכותרת)
אמש, תוך כדי זפזופ משועמם, הגעתי לגמרי במקרה (בחיי) לערוץ 1 ולחצי גמר האירוויזיון. החלטתי לצפות בזה, ולפני שתתחילו להסתלבט עלי ועל חיי העלובים והריקים, אקדים ואומר שמעולם לא הסתרתי את חיבתי לתחרות הביזאר הזאת.
הבעייה היא אחרת. האירוויזיון יכול להיות עסק מאוד משעשע ומבדר, אבל עם סייגים. צפייה בתחרות הזאת דומה במידה רבה לעישון גראס: כשעושים את זה עם חברים, זה מגניב ויש הרבה קטעים וצחוקים; אבל אם אתה עושה את זה לבד בבית, אתה סתם מכור חסר תקנה, וזה כבר קצת עצוב.
אז בואו נדלג על הקטע שבו אתם מסתלבטים עלי, ונעבור ישירות לקטע (הארוך) שבו אני מסתלבט על האירוויזיון.
פור דה מיוזיק?
אפשר להתווכח על הרמה המוסיקלית של התחרות. באופן אישי אני חושב שמדובר במקבץ סביר של שירי פופ לא מזיקים, ומקצתם אף טובים למדי (בעיקר היום, כשכולם שרים באנגלית). אבל למה למען השם הם חייבים להיות מלווים בתלבושות, תסרוקות ושואו כל כך מגוחכים?
באמת, אם עוצמים לרגע את העיניים, אפשר לחשוב שגלגלצ מתנגנת ברקע (=לא מזיק), אבל כשפוקחים אותן, מתפללים שמישהו ישפוך עליהן חומצה ברגע זה.
כמו וולבו ישנה
אחרי צפייה בשיר השבדי, אני חוזר על טענה ישנה שלי שעלולה לזעזע חלק מכם: השבדיות אינן יפות. כלומר, אולי יש ביניהן יפות (כמו בכל מקום, אפילו בגרוזיה), אבל לא מדובר בעם יפה במיוחד. בלונדיני? בהחלט. תכול עיניים? הו כן. יפה? לא ממש.
הזמרת השבדית אמנם נראית כאילו יצאה מאיזה מוזיאון לתולדות הגזע הארי, אבל שהבלונד-כחול לא יבלבל אתכם - היא ואחיותיה לא ממש יפות, ובוודאי לא סקסיות.
השתן עלה לו לראש
העובדה שכמעט כולם שרים באנגלית (חוץ מהישראלים המתחכמים ששרים בשלוש שפות) משפרת את איכות השירים מצד אחד, אך יוצרת מצבים מביכים ביותר מהצד האחר.
אני יכול להשבע שהזמר הבלארוסי (עוד מוצג במוזיאון הארי), במקום you are my reason to be, שר ברגש you are my reason to pee (מה, זה כמו הפ"א של הערבים רק הפוך?).
תעביר ת'בורקס
את ישראל תקעו בסדר השירים בין טורקיה לבולגריה. שננסה לגלגל מפה איזו בדיחה על מילוי לבורקסים או שנעזוב את זה? עזבתי.
הערבים שולתתתתיםםםם
הטורקיות (וואו, איזה סקסיות) דפקו מקצבים מזרחיים, דרבוקות וריקודי בטן חושניים. הארמניות נתנו משהו... אתני. הישראלים שלחו ערבייה ושרו בערבית. מוציאים את ה"אירו" מהאירוויזיון? בטהובן מענטז בקברו. ליברמן בתגובה: "זה ייגמר בבכי".
למי קראת ערבי
אפרופו "ערביית המחמד" שלנו, בין מירה עוואד לאחינועם ניני, אין סיכוי שהגויים יצליחו לנחש מי פה הערבייה. אההה, רק עכשיו תפסתי מהו הגימיק האמיתי פה.
נסיכת הקרח
מסר לזמרת האיסלנדית: אוי את כל כך יפה, אז אנא ממך, בעדינות עם עוגיות החמאה (או מה שאתם לא אוכלים שם באיסלנד).
לו הייתי אי ירוק בים
עכשיו זה סופי: נשבר לי ממלטה. מדינה ששומעים עליה רק באירוויזיון אין לה זכות קיום.
חברינו המלטזים, אמרנו לכם לשלוח נציג או נציגה, לא את כל האי. כי אם כבר מדברים על זכות קיום, אני מציע שתתחילו להתפלל שההר ששלחתם לתחרות תחליט להשאר ברוסיה. כי כשהדבה הזאת תנחת בחזרה על האי הקטנטן שלכם, יש מידה לא מבוטלת של סכנה שהוא ישקע במצולות.
| |
 אלה שזוכים ואלה שבוכים
מאד רציתי כבר לכתוב על פתיחת משחקי גביע העולם, אבל כל עלילות צ'רלטון וזכויות השידור (בקרוב הסרט. בהנחה שצ'רלטון יסכימו למכור את זכויות ההסרטה) הביאו אותי - ואני מניח שעוד רבים אחרים - מותש למדי לשריקת הפתיחה. לא להאמין, טורניר גביע העולם מתחיל עוד 24 שעות ואני פשוט נטול החדווה וההתרגשות שאמורות היו להציף אותי ברגעים אלה ממש.
היום נחתם הפרק האחרון, כנראה, בסאגת - או שמא פארסת - זכויות השידור. בג"צ דחה את כל העתירות שהוגשו בעניין ומשחקי גביע העולם יועברו בשידור חי רק למי שישלם, ולא מעט.
אין לי כוח לחזור על הטיעונים למה זה לא בסדר. כבר כתבתי. יש לי רק עוד דבר אחד להגיד לפני שאני שולף את כרטיס האשראי ורוכש כמו אחרון הפראיירים את מנת הסם שלנו.
שוב הוכח, ולא בפעם הראשונה, שמוסדות המדינה, ובעצם המדינה עצמה, כמעט לעולם תעדיף את האינטרס של בעל ההון על פני זה של האזרח הקטן. חלילה לי מלפקפק ביושרתם המקצועית של שופטי בית המשפט העליון. הבעייה אינה בתפקודם המקצועי אלא במכלול הערכים אותם מייצג המוסד הזה ושבשמם הוא פוסק.
המחשבה הליברלית - עליה מושתתים המשטרים במערב (ובישראל) ואותה מייצג ביהמ"ש העליון - התגבשה מלכתחילה כמכלול של רעיונות שמטרתם לשמור על האינטרסים של אלה-שיש-להם-קצת-יותר. במילים אחרות, מי שהגו את הרעיונות הליברליים, מי שקידמו והפיצו אותם, מי שבעזרת עקרונות אלה ייסדו את המדינה המודרנית - היו תמיד בעלי הון. המדינה על מוסדותיה, חוקיה וערכיה נולדה כדי לשמור ולשמר את האינטרסים של אותה שכבה חברתית. אין זה מקרה אפוא שהעקרון הליברלי המקודש ביותר אחרי הזכות לחיים הן זכויות הקניין. פשוט כך. עיקר מטרתה של המדינה המודרנית הוא להגן על קניינם של האזרחים מפני אזרחים אחרים. באופן טבעי, אלה שיש להם יותר זוכים ליותר הגנה על הקניין שלהם.
כמובן, חסידיו השוטים של הליברליזם יטענו כי בסופו של דבר הוא הביא ומביא ברכה לכלל האוכלוסיה, אבל הנקודה בעינה נשארת: כאשר עומדים זה מול זה האינטרס של בעל ההון מול האינטרס של האזרח הקטן (או המוני האזרחים הקטנים) תמיד יגבר זה של הראשון. עובדה.
ואני חייב להוסיף גם שלא רק בעלי ההון אלא כל בעלי-הכוח במדינה: כך למשל בית המשפט העליון בישראל כמעט תמיד יעדיף את טיעוניה של העילית הבטחונית על פני טענותיה של ה"תחתית" הפלשתינית. וראה הביזיון האחרון בעניין איחוד המשפחות.
אכן, לבית המשפט העליון היו שלל סיבות ותירוצים טובים לדחות את העתירות: איחור בהגשה, הזמן הקצר שנותר עד לשריקת הפתיחה והתקדים של גביע העולם הקודם. הכל טוב ויפה, אלא שבסופו של דבר כל אלה אינם אלא סיבות טכניות בלבד ולא עקרוניות. בית המשפט העליון - ושוב, לא בפעם הראשונה - התחמק מפסיקה עקרונית והותיר את המצב הקיים על כנו. מצב שבו בעל ההון זוכה והאזרח בוכה. סליחה, משלם ובוכה.
נ.ב. אמרתי לכם שרק השם השתנה? (-;
| |
שקט, מקדמים
נתקלתי היום ב"ידיעות אחרונות" בידיעה אודות סגירתו הקרובה של בית הספר הניסויי בתפן. זהו בית ספר ייחודי המשלב חינוך ותעשייה ונמצא בלב גן התעשייה בתפן.
סגירת בית הספר נובעת מכך שבעל המבנה בו הוא שוכן - התעשיין סטף ורטהיימר - החליט מסיבות שונות שלא לחדש את חוזה השכירות.
יכול להיות שלא הייתי מתרגש מהעניין (נו, עוד בית ספר נסגר. מה חדש) אלמלא צוטטה בכתבה תגובתו של ורטהיימר לפיה הוא "מקדם את התעשייה ולא את החינוך". עוד צוטט ורטהיימר כאומר "אין לי שטח פנוי לתעשייה, וחברות עומדות בתור למבנה. אנחנו לא עוסקים בנדל"ן - אנחנו מחנכים לתעשייה".
הבעייה עם הטענות של ורטהיימר היא שהן סותרות את עצמן ושקופות מדי.
ראשית, בוקר טוב אליהו. לאחר 15 שנות קיומו של בית הספר - סיפור הצלחה לפי הכתבה - נפל לך האסימון והבנת שאתה בעצם מקדם תעשייה ולא חינוך? ואם אתה מקדם תעשייה ולא חינוך - מדוע אפשרת את פתיחת בית הספר מלכתחילה?
שנית, אם בית הספר משלב לימודים רגילים עם לימודי תעשייה - האין הוא מקדם בעצם תעשייה? מה זה השטויות האלה?
אבל אלה סתם התפלפלויות. הנקודה המרכזית היא שסטף ורטהיימר רומז בעצם שעד היום - במשך 15 שנה - הוא "קידם" חינוך. ואני טוען שהוא לא קידם שום דבר - בכל אופן לא במובן שבו אני מבין את הפועל "לקדם".
בית הספר אינו יוזמה פילנתרופית של ורטהיימר: זהו מבנה שנמצא בבעלותו ואותו הוא הואיל בטובו - עד היום - להשכיר למוסד החינוכי תמורת הסכום הצנוע של 500 אלף שקל בשנה.
ההיענות להשכיר מבנה שבבעלותך תמורת שכר דירה מכובד אינה "קידום החינוך" אלא בראש ובראשונה תוצאה של שיקולים עיסקיים שמשולבים בהם כנראה שיקולים תדמיתיים ואולי גם אידיאולוגיים. אני לא מזלזל בתרומתו של ורטהיימר לקידום התעשייה בישראל - קטונתי מלהטיל בו רבב - ואני מודע לכך שהוא חתום על כמה יוזמות נפלאות. אבל בואו נבהיר שלא מדובר פה על יוזמה שלו ולא על "קידום" העניין על-ידו.
ההחלטה שלא לחדש את החוזה אינה אפוא החלטה להתמקד בקידום תעשייה במקום בקידום של חינוך, אלא פשוט החלטה עסקית גרידא. עניין של סדרי עדיפויות ואינטרסים.
אין לי בעייה עם סדרי העדיפויות של סטף ורטהיימר. מצידי הוא יכול לקדם מה שהוא רוצה. מצידי שיקדם פרוייקטים להטמעת התרבות הקירגיזית בקרב הבדואים, או משהו. אבל לפחות במקרה הזה עדיף שיבהיר את סדרי העדיפויות שלו, קרי, טיפוח מפעל חדש קודם לטיפוח פרחי-תעשייה, ושלא ימרח אותנו בסיפורים. רק שנדע איפה אנחנו עומדים.
בכלל, מה הבהילות? הרי לא מדובר על מפעל כושל שכל יום שעובר גורר הפסדים כספיים. מה, אי אפשר לתת לביה"ס ארכה של שנה כדי למצוא מבנה חלופי? אי אפשר להשתמש בקשריו הענפים של התעשיין הנודע כדי למצוא לו מבנה חלופי במקום אחר? ולמען השם - אי אפשר לקחת כמה לירות מהבוחטה שהפיל וורן באפט על משפחת ורטהיימר כדי לבנות אכסנייה חדשה לבית הספר ולהשכיר לו אותה במחיר סמלי ( או בחינם, או באותו מחיר)?
אין לי שום דבר נגד עשירי-תבל התורמים לכל מיני יוזמות ומקדמים פרוייקטים חיוביים. נהפוך הוא. הנקודה היא שחייב כל מי שמקבל תרומה או סיוע שכזה לזכור שלא מדובר פה על נדבנות-נטו, על פתחון-לב, אלא תמיד על החלטה מחושבת ושקולה הנובעת מהאינטרסים הנקודתיים של הנדבן שיום אחד יהיו לו אולי אינטרסים אחרים; יום אחד אתה האינטרס של בעל ההון (או לכל היותר אתה לא מזיק) ויום אחר אתה מפריע לאינטרסים אחרים שלו (אגב, בכתבה נרמז שהשיקולים לסגירת בית הספר הם גם פוליטיים-מקומיים. תקראו בעצמכם). רק שתדע איפה אתה עומד.
ואני חייב עוד הערה קצת-מרושעת אחת: רחמיי הכנים על מצוקת המבנים להשכרה אליה נקלעה משפחת ורטהיימר. באמת, התור של חברות שמשתרך ליד מבנה בית-הספר באמת קורע לב.
הנה הצעה מעשית: במקום לשלוח 80 מורים לזרועות לשכת התעסוקה ו-550 תלמידים למלתעות מערכת החינוך הממלכתית, אולי יפונה המבנה בו מוצג אוסף המכוניות של איתן ורטהיימר ויושכר לאחד המפעלים? הרי פה מקדמים תעשייה - לא אספנות רכב.
| |
דפים:
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
