| 7/2006
פרדוקס העוצמה
בשנה א' במדע המדינה לומדים מושג שנקרא "פרדוקס העוצמה". בכמה מילים, הכוונה לסיטואציה מוכרת למדי ביחסים הבינלאומיים, שבה עוצמתה של מדינה עומדת לה לרועץ כאשר היא ניצבת מול אויב קטן וחמקמק. התיאוריה גורסת כי למעשה, ככל שהמדינה וצבאה חזקים יותר, וככל שהאמצעים שברשותם הם מאסיביים יותר, כך הסיכויים לנצח קטנים יותר.
כמובן, זו כבר מזמן לא תיאוריה אלא מציאות מוכחת. הדוגמא המובהקת ביותר היא זו של ארה"ב בוויטנאם, ומיד אחריה בתור - ישראל בלבנון. אחרי מלחמת ויטנאם שיכלל שר החוץ האמריקני הנרי קיסינג'ר את התיאוריה, והסביר מדוע צבא קונבנציונאלי, חזק ככל שיהיה, לא יכול למעשה לנצח צבא גרילה. בספרו "מדיניות החוץ האמריקנית" מסביר קיסינג'ר באופן מבריק מדוע ארה"ב כשלה באורח כל כך כואב בוויטנאם. אחד המשפטים המפורסמים שלו מתוך הספר הוא "צבא קונבנציונאלי נלחם כדי לתפוס שטח, צבא הגרילה נלחם כדי לתפוס אחיזה באוכלוסיה ולהסב מקסימום נזק לאויב".
כאילו קרא את ספרו של קיסינג'ר (ואין זה מן הנמנע שאמנם עשה זאת) אמר אתמול חסן נסראללה כי החיזבאללה "אינו נלחם על שטח, אלא כדי לגרום כמה שיותר אבידות לאויב". אהם. עוד משפט מפורסם של קיסינג'ר הוא: "צבא קונבנציונאלי מפסיד כאשר אינו מנצח, בעוד צבא הגרילה מנצח כאשר אינו מפסיד". או במילים אחרות, כמו בכדורגל, תיקו הוא תוצאה שכולה הפסד עבור הקבוצה החזקה יותר. הצבא הקונבנציונאלי מנצח בשדה הקרב (כי הוא חזק יותר), אבל המדינה שמאחוריו מפסידה במלחמה. לפעמים זה כל כך ברור וגלוי לעין שבא לך לצרוח מתסכול. עכשיו נותר רק לעשות את מאזן המנצחים והמפסידים במלחמה המטומטמת הנוכחית.
משתמע מכך שרק מיגור מוחלט של החיזבאללה, אבל ממש מוחלט, ייחשב לניצחון עבור ישראל. בשלב זה, כל תוצאה אחרת, בעיקר לאור האבידות הקשות שאנחנו סופגים, תיחשב למפלה קשה. לצערי, עברנו כבר את השלב שבו אנחנו יכולים לדבר על "מינימום נזקים". אנחנו גם לא נמגר את החיזבאללה, וגם נצטרך להמשיך לחיות עם עוד משפחות שכולות בקרבנו. אם יהיה לנו מזל, נצליח להחזיר בחיים את החיילים השבויים. כרגע, זה נראה כמו ההישג היחידי שאולי נצליח להוציא מהמלחמה הזאת, וגם עליו נשלם ביוקר, כנראה. נסראללה הבטיח וקיים: הוא גורם מקסימום אבידות לאויב.הוא יודע שהוא לא ינצח, אבל כאמור, הוא בכלל לא חותר לכך: הוא חותר לאי-הפסד. הוא לא מנסה לנצח את צה"ל, הוא מנסה לנצח את ישראל. וזה, כפי שכבר למדנו, הצליחו לעשות גם אויבים פחות מרים ממנו ובאמצעים הרבה יותר דלים.
בספרה "מצעד האיוולת" נדרשת גם ההיסטוריונית ברברה טוכמן לסוגיית מלחמת ויטנאם (כמו גם למערכות צבאיות אחרות). טענתה העיקרית היא שמדינות וצבאותיהם מגיעים לא-אחת לסיטואציה שבה הם פועלים נגד האינטרס שלהם עצמם. איך זה קורה? כאשר מצד אחד המלחמה לא משיגה את מטרותיה ומצד שני המדינה והצבא אינם מסוגלים למעשה לעצור, לומר "טעינו", ולהסיג את הכוחות. מצב זה, כך טוכמן, הוא מצב של איוולת, של עיוורון מדעת.
ישנה איזו נקודת זמן שממנה והלאה כבר ברור לכל שהמטרות לא תושגנה, אבל מצד שני קיימת תחושה חזקה שנסיגה עכשיו רק תגרום יותר נזק. זו כמובן אשליה, אבל כוחה רב. וכך נגררת המדינה לתוך מדמנה טובענית שאין בכוחה לצאת ממנה. בכל אופן, לא לפני שתספוג מכות כואבות במיוחד שתאלצנה אותה לצאת משם בבושת פנים. נשמע מוכר? כבר היינו שם? ברוכים הבאים - אנחנו שוב שם.
| |
שומרת על השמנת
אין לי מה לכתוב. כשהתותחים רועמים, אתם יודעים. חוץ מזה, יש כל כך הרבה קשקשת וכל כך הרבה פרשנים, שנראה לי שהאמירה הכי טובה ברגע זה היא שתיקה. ולא שאין לי מה להגיד, הו לא, פשוט חשבתי שבגלל שלכל כך הרבה אנשים יש מה להגיד בימים אלה, הכי מקורי יהיה פשוט לא להגיד כלום.
במקום זה אני מעביר לכם מסר מריימונד. זו חתולה. היא מבקשת למסור שהיא איתנו במאבקנו הצודק, ושכל הכבוד לצה"ל וכו'. זהו. ביי.
| |
 הפאשיזם מרים את ראשו המכוער?
מצטער, פשוט לא יכולתי להתאפק.
בהמשך לדיון הקודם שהיה כאן בנושא הצדעות המועל-יד, הייתי חייב להביא את התמונה הזאת, שנתקלתי בה היום.
ראו ראו, מה עושה גאטוסו מנבחרת איטליה. האם הוא מצדיע במועל יד? היתכן? האם האיטלקים לא למדו כלום? הבנט דה ג'ואיש פיפל סאפרד אינף? לא לא לא, הפאשיזם לא יעבור. זוועה, גועל נפש, שערוריה, מחריד, מצמרר, לשלול מאיטליה את הגביע העולמי. נורא.
| |
לדף הבא
דפים:
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
