ניסיון שני...

את הבלוג פתחתי לפני 233 ימים, מתוך סקרנות אקדמית אך בעיקר בשביל לתת אור למכתב שמעולם לא נשלח ליעדו. באופן הכי צפוי בעולם, לא ממש הצלחתי לכתוב יותר מדי וגם כמויות הקוראים לא היו ממש מציאה (כ-0.81 כניסות ליום, אבל מי סופר?).

מתישהו בנובמבר קיבלתי מייל נוזף מיריב שבלוגי עומד להיסגר . מסיבות שאינן ידועות לי עדיין ביקשתי להשאיר את הבלוג חי, אמנם בתרדמת עמוקה ומחובר למכונות הנשמה (סטאטוס די מבוקש לאחרונה, אגב) אבל עדיין, מי יודע אולי עוד אחזור אליו.

וכיאה לחולה צומי מדומה שכמותי, אכן "חזרתי" להגג וללהג בבמה החופשית שישרא מעניקה לי. בניגוד לפעם הקודמת, או אז עניינים שברומו של עולם הביאוני להטיל על העולם את עול הגיגי, סיבות ארציות יותר הניעוני לעשות מעין-קאמבק או במלים אחרות: עודף שעמום מהשנה האחרונה באוני' בשילוב עם חוסר כישרון בציור ופרידה מתוקשרת אחת, הצליחו לסחוט ממני עוד כמה פוסטים בחודשיים האחרונים.

מאז שחזרתי לבלוגספירה, מספר הקוראים הוכפל (לא משימה קשה מדי...), זכיתי לקמצוץ תגובות, ואפילו הצטרפתי לטבעת בלוגים! לי זה נראה כמו מספיק סיבות לפרסם פוסט סיכום (זמני...) ולשקול אולי לנצל קצת את הבמה כדי לדבר (ולא רק ללהג משפטים סתומים, שגם אלו שכבר קוראים לא ממש מבינים) על עצמי, עם עצמי, ובכלל...

הריפוי הכתיבתי נמשך, לבינתיים...

שאו ברכה!