לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה


על קו ירושלים תל-אביב

כינוי: 

מין: זכר





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
קטעים בקטגוריה: . לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

דלתות מסתובבות


דלת מסתובבת גדולה (אם לא הייתי עובר לתל אביב)

"בר אני בנהיגה, בדרך הביתה, נדבר כשאגיע?" [קול צפצפני מהצד השני] "הפתעה? אני כבר לא מספיק לך יותר?". כל העיר הזאת בשיפוצים, נמאס כבר מהפקקים בקרן היסוד. נמאס מהטלפונים של אמא שלי, שלא מסוגלת להסכים עם אמא של בר אפילו על הצבע המזדיין שיהיה על המפיות שעל השולחנות. נמאס שכל השמלות שהיא מודדת לא מוצאות חן בעיניה. הבטחתי לא להגיד לה כלום על הדיאטה, אז אני שותק. אבל אני לא יכול לשקר כשהיא שואלת אם זה מושלם עליה? מזל שגיסתה חסרת הטאקט הורידה אותה מהשמלה הצמודה עם התחרה.

אפשר לסמן עוד יום בטבלה. ייאוש. 30 חדרים, 4 חדרי שירותים, 3 חדרי ישיבות, מטבח לגדוד, ספרייה משפטית בגודל הבית שלי וכל זה בשביל שני אנשים. מתמחה ומנהלת חשבונות. מה חשבתי כשהתנדבתי להיות "חוד החנית של הסניף הירושלמי"?? כל היום ממלא מש"כים, כמו שליח – לטאבו וחזרה. למיסוי מקרקעין וחזרה. ובשביל מה? כדי שהיא תוכל להגשים את עצמה. היא כבר הסכימה לעבור לתל אביב, אבל אני בעקשנות שלי, חייב להראות לה שגם אני מסוגל לוותר בשבילה. אז נשארנו בי-ם.

"היי ביץ' מה קורה?" [קול פרחה-צפונית בצד השני] "כרגיל בדרך הביתה" [...] "לא, עוד לא דיברתי איתה, אולי הערב" [קול פרחה-צפונית צורח: "למה את מחכה, מיתס? אתה נהנה לאמלל את עצמך?"] "זה לא כזה פשוט, אני לא רוצה לפגוע בה, ואני לא כזה אומלל, אבל..." [קול פרחה-צפונית לקוני: "תעשה מה שאתה רוצה, דן מחכה לי למטה, ביי חומד"] "ביי ביץ'".

פותח חלון. המראה של צד ימין עדיין שבורה. למי יש כוח לתקן. מדליק עוד סיגריה. מתי בדיוק התחלתי לעשן? מתקרב לכיכר הגדולה של השכונה השנואה עליי כל כך, עוד 3 דקות אצלה. אבא שלה שוב יציק בשאלות על המשרד, אותי זה לא מעניין למה לעזאזל זה מעניין אותו? אמא שלה שוב תזכיר שהבטחתי לדבר עם אמא שלי על המפיות. אחותה תתחרמן בסלון עם בעלה הטמבל הכורדי שלא מפסיק לחייך ואחיה יבהה בנשיונל ג'יאוגרפיק ויפזם לעצמו להיט פרוג-רוק משנות ה-70 של להקה שהייתה אמורה להיות קינג קרימזון אבל...

והיא, היא תקפוץ קלות ממקומה למשמע המפתח בדלת, תחייך את החיוך שלה כשאני איכנס, ותשאל אם אני רעב? לחמם לי אוכל? "לא, אני לא רעב בר", אתיישב בסלון בחוסר חשק. והיא כבר חולצת לי את הנעליים, מושיטה את מוסף הספורט, בלי שהרגשתי כבר יש כוס של קולה קרה (בלי קרח!) על השולחן בסלון (עם תחתית תואמת!), וראשה מתכרבל בשקע כתפי, מחכה לרגע שאדפדף ואולי מבטי יופנה אליה, ואראה שוב את חיוכה ושוב אנמס. אקשיב באריכות לסיפורים על הילדים המקסימים, וההורים שמלחיצים והמורות שמרכלות. אקשיב ואדעך.

עד הפעם הבאה.

 

דלת מסתובבת קטנה (אם לא הייתי יוצא לבירה של אחרי עבודה אתמול)

אז היום הסמינריון שלי היה כבר מוכן ומחר הייתי נוסע לי-ם להגיש אותו, ועל הדרך "קופץ" לבקר אותה.

 

תודה דודה!

נכתב על ידי , 30/10/2006 20:29   בקטגוריות רק על עצמי לספר ידעתי, אקסיות הן השטן?, שטויות של ישרא  
11 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של מיתס ב-20/11/2006 20:49
 



לפני הזריחה


מאז שחזרתי או בעצם התחלתי לכתוב כאן, ראיתי בישרא מפלט, מקום שאנשים בורחים אליו מחיים אמיתיים מסוימים בד"כ כשרע, פעמים גם כשממש ממש טוב. פעם אחר פעם מצאתי עצמי כמה, גם אני, קצת לברוח, לתת דרור לפחדיי, למחשבותי, להרהורי, לכעסיי, לפנימיותי במערומיה. לקח לי בערך 3 חודשים לפרסם פוסט ראשון שלא היה מורכב מחלקיקי מחשבות, שברירי רעיונות השזורים בצורה פסאודו-לירית הנהירה רק לי. אולי רק לי. אפילו הקוראת הוותיקה והמסורה ביותר שלי תהתה לא פעם מה לעזאזל אני מנסה לומר.

במרוצת החודשים האחרונים פרסמתי כמה פוסטים שנחצבו מתוכי, אבל עדיין איני מרגיש שהצלחתי להיפתח ולהיחשף ברמה שחיפשתי ובאופן שרציתי. עדיין מרגיש מאוד עצור. התמכרתי לישרא, אני מבלה כאן שעתיים ביום בממוצע, הפכתי לזונת צומי ורייטינג (גם אם כושלת...) ומדי פעם נחשפתי לפכים מסוימים מפנימיותם של הבלוגרים אצלם ביקרתי. עדיין, אני נתקל בקושי עצום להגיב לפוסטים שנגעו בי – כותב ומוחק ובד"כ לא משאיר זכר לביקורי – ובקושי עצום עוד יותר לכתוב באופן שהייתי רוצה.

היום, יותר מדויק, עכשיו החלטתי לנסות ולכתוב בלי עריכה, בלי צנזורה מאוחרת (ממילא אני מצנזר את עצמי באופן אוטומטי, עת אני מקליד...), מקווה לא להתחרט באמצע...


אני אוהב לחלק דברים לחלקים ברורים, ממש כמו בצה"ל המתחלק לשלשות, נוח לי להתחיל לחשוב במסגרות ותבניות ברורות ואז לנתץ אותן אחת אחת, רק כדי לבנות תבניות חדשות משל עצמי. ואם בי עסקינן, את חיי אחלק עתה לשלוש תקופות: התקופה לפני שהכרתי את חברה שלי (לשעבר), התקופה עם חברה שלי (לשעבר) והתקופה התל-אביבית במהלכה נפרדתי מחברה אחת והכרתי את חברתי הנוכחית.

אני נורא אוהב לחשוב שהתקופה הראשונה היא היפה בחיי! מצחיק להתייחס ל-18 שנים כאל מקשה אחת, וברור שבתוך 18 השנים אוכל למצוא תקופות נבדלות ושונות בתכלית. כנ"ל לגביי התקופה השנייה, לכל הפחות 3 השנים הראשונות אותן ביליתי על מדים שונות להפליא משלוש השנים שהגיעו אחריהן ואשר נסובו סביב לימודיי באוניברסיטה. אך מאחר וזהו פוסט ארוך למדי שעוד צפוי להתארך אסתפק לבינתיים בשלוש התקופות הללו, הרי ממילא התכנסתי כאן בכדי לדוש בתקופה השלישית, וכל השאר זו הקדמה ארוכה, מעין מדריך הפעלה סטנדרטי לחיי.

במשפט אחד אסכם את התקופה הראשונה בחיי כחוויה, פסיפס של זיכרונות שעיצבו אותי לאדם שאני אולם לצערי, כטבעם של זיכרונות, ככל שמתרחקים מהאירוע האמיתי, הזיכרון מתעמעם ומתעצב, ונותר רק זיכרון של זיכרון – מיתוס. ביליתי שעות רבות עם עצמי עד שהגעתי לספק מסקנה שאיני מכיר עוד את מיתס מהתקופה הראשונה. הוא היה ועבר. לא התפוגג, מאפיינים ממנו נותרו גם בגרסה 2.0 אבל משהו ממנו נעלם.

הדבר הבולט ביותר בתקופה השנייה, ולמעשה מה שמפריד בינה לבין התקופה הראשונה, הוא חברה שלי. בר למדה איתי בבית הספר. ביסודי למדה בכיתה המקבילה, ילדה דקיקה עם שתי צמות בלונדיניות שנפרמו כל הזמן בשל שיערה החלק, חיוך תמידי, עיניים מבריקות וצחוק מתגלגל-מדבק להחריד. היא גרה ברחוב מולי, עברה לשכונה שנה לפניי, הייתי נפגשים לפעמים אצל חברים משותפים, לא חושב שדיברנו מעולם, לפחות לא עד כיתה ו'.

בשנה האחרונה ללימודים ביסודי, נחת עלינו פרויקט מחויבות אישית. קיבלתי לחנוך תלמיד כיתה א' בעייתי משהו, שמעולם לא שתה שוקו וסירב ללמוד את האותיות שבאו אחרי ג' כי הן לא נחוצות... בר גם היא קיבלה תלמיד כיתה א', ילד קטן, מופנם ורגיש ששכל את אימו בגיל 5. אותו ילד הוא בן-דודה שלי, שעבר לגור איתנו באותה תקופה. אורי. בר ואורי התקרבו מאוד ואורי נפתח אליה. בר הפכה להיות מעין צינור תקשורת בין אורי לאמא שלי, שלמעשה גידלה אותו באותן שנים. אני ובר היינו נפגשים לפעמים, מבחינתי זה היה הכרח, הייתי צריך לאסוף את אורי מבית ספר כל יום, ופעם בשבוע אחרי המחויבות אישית הייתי אוסף אותו מבר. עבורי היא הייתה הילדה ששומרת על בר. לא יותר. תכונה אחת שלה שבלטה כבר אז הייתה החמימות, כשנפרדה מאורי לשלום תמיד הייתה מלטפת אותו ברוך, והילד המופנם שעבורי תפקד בעיקר כקונוס במשחקי הכדורגל בגינת ביתי או כאביזר לאימוני ה-WWF שלי, היה מחייך במבוכה.

אני ובר המשכנו ביחד גם לחטיבת הביניים. בסוף השנה רשמנו כל אחד 5 שמות של חברים שאיתם נרצה להמשיך לחטיבה. אני קיבלתי 3 מתוך החמש, 2 חבריי הטובים ביותר ומילי (עליה כתבתי בפוסט הקודם). בר הופרדה מכל חברותיה והושמה בכיתה של הערסים והפרחות. במשך שלוש שנים האינטרקציה ביני לבינה הייתה מינימאלית עד לא-קיימת, חיוך נימוסי במסדרון כשהיינו נפגשים, ולפעמים שלום-שלום כאשר הסתובבה עם הדס, חברתה הטובה ומושא התאהבותו של "גוזל", חברי לספסל הלימודים.

חטיבת הביניים והתיכון בו למדנו שכנו באותו בניין, אולם במעבר לתיכון שובצנו מחדש. ביום האחרון לשנת הלימודים רכזת השכבה הודיעה לי ששובצתי לכיתת עיוני מוגבר. בר שובצה גם היא לאותה כיתה, ביחד עם שלוש מחברותיה לחטיבה: הדס, רעות וג'ולי. כיתה י' הייתה מהמוזרות בחיי, חלק גדול מהשנה גרתי אצל סבי (ז"ל) וסבתי ובכלל התרחקתי קצת מהחבר'ה שלי, הסתגרתי יותר עם עצמי וביליתי שעות ארוכות במשחקי סימולציה של ניהול קבוצת כדורגל (CM) והאזנה לאלאניס, לקורס ולסלין דיון (WTF???). אחת הסיבות להתבודדות הייתה הקראש המטורף שהיה לי על ג'ולי, היינו מדברים לא-מעט, הייתי בוהה בה בשיעורים, וזהו...

כיתה י' הסתיימה באופן מבוזבז למדי (היי-לייטס: טיול עם החבר'ה לטבריה, טיול עם החבר'ה לאילת, חשפנית ליומולדת 16 של מומו ופוסטר ענק מסרט של טרנטינו ליומולדת 16 שלי). וכיתה י"א הייתה בפתח. זו הייתה שנה שלא ציפיתי לה... אחת מהשנים האהובות עליי J

פרומו: מריבה מתוקשרת עם אבא שנגררה מהשנה הקודמת, מחוות פיוס בצורת טיול אבא-בן ללונדון, משלחת לפולין, התאהבות חדשה, המסיבה הראשונה שארגנתי ותחילת עידן הידידות.


שוב אני חומק מהפוסט, המון מילים, הררים של מלל, והכל כסות, רציתי להיחשף וכרגיל יצאתי מתפלסף. צריך מרגוע לנפש וזאת שיכולה להעניק לי את המרגוע, לפחות מרגוע זמני, רחוקה ממני שנות אור... ליבי במזרח ואנוכי בסוף מערב...

אוהל (מיתס). 

נכתב על ידי , 12/9/2006 20:25   בקטגוריות אקסיות הן השטן?, דמדומים מבשרים התחלה חדשה, רק על עצמי לספר ידעתי  
38 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   1 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של Titus Claudius ב-27/9/2006 13:50
 



מבטים / ניסיון שני...


מבטים

פזורות על המדף

מצהיבות באיטיות

מזכירות ימים אחרים

אושר שחלף

רגע ייחודי,

שהאמנתי כי לא ניתן לשחזר.

 

מציצות דרך מעטה האבק

מאחורי שולחן מפורזל

מבין חרכי ארון מתפורר

פיסות של ביחד

שנגמר זה מכבר,

אבל עדיין מנקר.

 

אלבום פתוח מסרב להיסגר

מבקש לדפדף

לרפרף שוב בין ימים נשכחים.

לנבור בתוכו

ליצור מחדש פסיפס

שאבניו מעולם לא הצליחו להתחבר.

 

מטעות, מערפלות, מקסמי שווא

ניתן בנקל אליהן להתמכר

ליצור זיכרון מפאר

לשכתב את מה שאין

לצבוע את האפרפר בגוונים של אביב

למחוק כליל את שמאחוריהן.

 

לא גוזר, לא שורף, לא משאיר עיגולים

נותן לצהוב להמשיך להצהיב

את השולחן לא מזיז, האבק לא גורף

מתיר לרוח לדפדף באלבום

שהרי אלו רגעי הבל, ולא רגעי חיים

מניח לאתמול לחלוף לבלי שוב –

המחר מחייך קורא לי לשוב...

 


 

 

ניסיון שני...

 

את הבלוג פתחתי לפני 233 ימים, מתוך סקרנות אקדמית אך בעיקר בשביל לתת אור למכתב שמעולם לא נשלח ליעדו. באופן הכי צפוי בעולם, לא ממש הצלחתי לכתוב יותר מדי וגם כמויות הקוראים לא היו ממש מציאה (כ-0.81 כניסות ליום, אבל מי סופר?).

 

מתישהו בנובמבר קיבלתי מייל נוזף מיריב שבלוגי עומד להיסגר . מסיבות שאינן ידועות לי עדיין ביקשתי להשאיר את הבלוג חי, אמנם בתרדמת עמוקה ומחובר למכונות הנשמה (סטאטוס די מבוקש לאחרונה, אגב) אבל עדיין, מי יודע אולי עוד אחזור אליו.

 

וכיאה לחולה צומי מדומה שכמותי, אכן "חזרתי" להגג וללהג בבמה החופשית שישרא מעניקה לי. בניגוד לפעם הקודמת, או אז עניינים שברומו של עולם הביאוני להטיל על העולם את עול הגיגי, סיבות ארציות יותר הניעוני לעשות מעין-קאמבק או במלים אחרות: עודף שעמום מהשנה האחרונה באוני' בשילוב עם חוסר כישרון בציור ופרידה מתוקשרת אחת, הצליחו לסחוט ממני עוד כמה פוסטים בחודשיים האחרונים.

 

מאז שחזרתי לבלוגספירה, מספר הקוראים הוכפל (לא משימה קשה מדי...), זכיתי לקמצוץ תגובות, ואפילו הצטרפתי לטבעת בלוגים! לי זה נראה כמו מספיק סיבות לפרסם פוסט סיכום (זמני...) ולשקול אולי לנצל קצת את הבמה כדי לדבר (ולא רק ללהג משפטים סתומים, שגם אלו שכבר קוראים לא ממש מבינים) על עצמי, עם עצמי, ובכלל...

 

הריפוי הכתיבתי נמשך, לבינתיים...

 

שאו ברכה!

נכתב על ידי , 2/3/2006 13:25   בקטגוריות הגיגים מחיי כצמית משפטי, אקסיות הן השטן?, אופטימיות קוסמית, מחשבות מפוזרות  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של פיית הירח ב-8/3/2006 21:11
 




דפים:  
4,105
הבלוג משוייך לקטגוריות: אינטרנט , תרשו לי להעיר , מתוסבכים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות למיתס אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על מיתס ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2024 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)