כותבת אליך שימחה חודדה מירוחם

אבל אתה יכול לקרוא לי רננה חמיצר – זה השם החדש שלי .

אתמול חגגתי 18 חורפים – נולדתי בתאריך 7/7/77 .

לכבוד היום הולדת החלטתי לשנות תדמית ולהתחדש גם בשם חדש –רננה!

שם יפה –נכון?

חבל שאתה ל עונה לי..

על שם המשפחה חמיצר- חשבתי בעצמי!

חמיצר –  שם חידתי כזה.

אז חודדה קרוב לחמיצר!-נכון רעיון גאוני?

אתה ממשיך לא לענות לי..  

התחלתי גם  לקרוא מדע  - זה מאוד מעניין

ידעת שבשמרים יש פטריות וחיידקים?!

איום ונורא!

אף אחד לא סיפר לי – ואני כל יום שישי מכינה לחם...

החלטתי לטפל בחיידקים האלה-  לפני שהכנסתי אותם לקמח הכיתי  את השמרים בכוח עם המערוך.

אחרי המכות שהם קיבלו ממני- אין סיכוי שנשאר חיידק חי.

אבל מה עושים עם הגוויות של החיידקים?.

במוחי צץ רעיון מבריק!

אני אשפוך עליהם אקונומיקה – כל תינוק יודע  שאקונומיקה מחסלת  פטריות וחיידקים.

ללחם היה טעם לוואי של כלור

כולם התלוננו

אחי שמעון הקטן התחיל להוציא קצף מהפה – במיון חשבו שיש לו התקף אפילפסיה אבל בסוף התברר שאלה רק בועות אקונומיקה.

אמא שלי התעצבנה עליי – היא טוענת שהמדע לא בשבילי ושאני לא אגע לה  יותר בשמרים.

אבל לי יש אחריות!

בפעם הבאה אני אנסה לחסל את החיידקים עם ציאניד!.

אז שבת שלום לך יומני היה קר

רצתי לכתוב לך על החוויה במשרד הפנים

וגם על הצבע החדש בשיער – אני כבר לא בלונדינית!

שיער בצבע דבש ( לא מומלץ לטעום את הצבע!- אל תאמין למה שכתוב...זה בכלל לא מתוק)

אבל אני חייבת ללכת לאוניברסיטה

קשה לי קצת..

אבל אני לא מוותרת

הליכה מהירה יום יום – מהבית לאוניברסיטה ובחזרה!

 חברה שלי עלתה לגמר

יהיה לי מאוד מאוד מאוד נעים אם היא תגיע למקום הראשון.

דרושה העזרה שלכם – כי אם היא החברה שלי , אז היא גם החברה שלכם

ובכלל –כל ישראל חברים!

יהיה גם מאוד נחמד אם תלנקקו אותה הלאה

( ומי שאמר עכשיו בשקט- יאללה זותי עם הבקשות שלה ש..ש...שלא יגיד לי!)

תודה

היום אני רק משבחת ומהללת את ארצנו הקטנטונת.

שום ביקורת,תלונה לא תשמעו ממני היום.

זה יחכה למחר

אני אכתוב 59 סיבות – למה אני אוהבת את המדינה הזאת

ועוד סיבה לשנה הבאה!

אוקי-אני מתחילה..

(כעבור שעה...)

מרגיז...את לא אשמה מדינה,זו אני – היצירתיות שלי בזמן האחרון די רדומה.

להלן 59 סיבות:

1.כחול ולבן זה הצבע שלי- אם אתה רואה רכב שחונה בכחול לבן ללא כרטיס חניה,אל תכעס..זה הצבע שלו!

2.התקווה – אין יותר מרגש מלשמוע ילד בגיל הגן שר את התקווה...ההתבלבלות המתוקה ושיבוש מילים: "עיין לציון הומיה "..פשוט לנשק אותם!

וגננות.. אם אתן יכולות רק להסביר להם שלא אורנה ומשה דץ כתבו את השיר הזה.

3.האדיבות והאכפתיות של הנהגים – תגידו לי באיזו מדינה הרכב ממול יהבהב לך עם אורות גבוהים בשביל שתדעי שבעוד מאה מטר יש שוטר?

באמת נחמד מצידם – אבל רק שתדעו...אני לא פוחדת מהשוטר רק מהכמה שניות שבהם אני עיוורת מהסנוור..

4.כולם יודעים שהשופט  הוא בן זונה וכל זאת אנחנו לא שופטים את השופט בגלל אמא שלו..הוא לא אשם!

5.לראות חייל רדום ברכבת – מחבק את הנשק צמוד אליו כאילו הייתה אהובה.

תמיד מתחשק לי לכסות את אותו חייל בשמיכה

תישן ילד מתוק..

6.הפתיחות של האנשים- לעמוד בתור לסופר ולנהל שיחת חולין עם מישהי שאת בכלל לא מכירה.

תוך חמש דקות את יודעת שיש לה איחור ושהיא בכלל לא נשואה ושהיום יש לה פגישה עם הרב לשאול אותו מה לעשות.

7.החיילות בצבא – ממלאות אותי גאווה.

הייתי רוצה להיות חיילת בצבא של היום – יש שוויון מלא! (כמעט)

החיילות של היום לא מכינות רק קפה! – לפעמים גם נס או תה..

כשהייתי חיילת והמפקד ביקש ממני להכין לו קפה, אני זוכרת שאמרתי "אין בעיה ...כמה סוכר?" ונעלמתי לו  חצי יום מהבסיס.

קיבלתי ריתוק על זה...ובכלל חצי מהשרות שלי הייתי מרותקת.

8."ולנו יש פלאפל פלאפל פלאפל".. .איך הכדור חומוס השמנוני הזה הפך למאכל הלאומי?

9.חמודי רוצה עוד שיפודי? –  יש כאלה שיקראו לזה ברביקיו או פיקניק או גריל אבל שמו האמיתי בארץ ישראל הוא מנגל!

10.באדיבות אור הנר- החום והחמלה והחגים המרובים.

 11.באדיבות מיקה- אני תורמת את סיבת האנשים עצמם... לא אלו שלמעלה, בשלטון - אלא האדם הפשוט... החם, האכפתי, המצחיק, המרגש - שתמיד יהיה שם בשבילנו... זה שלפעמים מעצבן כי הוא שואל יותר מדי שאלות (כמה קיבלת החודש? - מה זה כמה? - פעם אחת!) לפעמים דוחף קצת את האף ( מי היה אצלך אתמול ? - מה זאת אומרת מי היה? אתה לא מזהה את הקולות שמשמיעים??)  אבל בסך הכול הוא גם נמצא כשצריך אותו, ובשקט בשקט תומך...ונמצא שם כשצריך. האדם הפשוט... את, אני, הוא...

היא צריכה קוסמטיקה דחוף!

דבר ראשון אני אוריד לה את כל השחורים מהפרצוף – אני אפוצץ לה אותם

זה בטח יכאב לה

היא בטח תצרח..

לא נורא –לא מזיז לי..

אבל מה אני עושה עם הפרונקל שגדל לה במצח בין העניים- איך היא הספיקה לגדל טולילה כזו?!

אולי זו העין השלישית שלה?

פה כבר דרושה סכין מנתחים שתוציא ביסודיות את כל הג'יפה .

בטח תישאר לה צלקת קטנה וזה בסדר..

יש לה כל כך הרבה צלקות..

שם אני אעסה אלטף בעדינות.

חלק מהצלקות עוד מדממות – מה היא עשתה לעצמה?!

כואב לי עליה.

אומרים שהיא הייתה יפה

אם מסתכלים טוב רואים עוד שרידים ליופי הקדום,הנקי והתמים שהיה לה.

הזמן לא עשה עימה חסד

החיים לא חייכו אליה

יש שמועות שהיא עוסקת בפריצות , היא תמכור את גופה בשביל כמה מצלצלים ..

סתם שמועות מרושעות..אני לא מתעסקת בשמועות רק בקוסמטיקה!

היא צריכה סידור גבות  בבהילות – איך אני אנכש לה את כל השערות האלה?!

היא צריכה מכסחת דשא לא פינצטה.

שששש..מה את מתלוננת ?, אני לא רוצה לשמוע ממך אפילו איי אחד!

לא לזוז...אני צריכה לנכש לך את העשבים שיש לך בפרצוף מהשורש!

זהו – את יכולה לקום

הנפיחות תרד בעוד כמה ימים,או שנים

תסתכלי במראה- תראי כמה שאת יפה.

תנסי לשמור על ניקיון הפנים

להתראות בשנה הבאה

הבנתי שיש לך עוד מעט יום הולדת?

רק בת 59 ? (בננו- היא נראית הרבה יותר)

לא רואים עלייך..

תעשי טובה – אל תתני למושחתים לסתום לך את נקבוביות העור.

תני לעור לנשום

תני לנו לנשום

את לא תקבלי ממני זר וגם לא נרות – דיי, בתי העלמין מלאים בזרים ובנרות נשמה.

אבל דגל אני אפרוס לכבודך – אני רק מצטערת שתוצרת הדגל היא מסין .

תשמעי- עזבי אותך מחלב ודבש

יותר מידי ציפיות הדביקו לך

אל תהיי מתוקה

ואל תהיי לי חלבית

תנסי להיות רק טיפה אנושית

אז מזל טוב לך מדינה

ושתזכי לשנה הבאה.

והיי ...שכחת לשלם לי!

את טכס יום השואה בתיכון, אני אזכור לעולמים..

כל כך הרבה גפרורים...

שורה של נערים ונערות לבושים שחורים וטלאי צהוב תפוס בסיכת תפירה על חולצתם.

כל אחד מהם אוחז,חובק שק מלא גפרורים ובתורו מרוקן את השק למרכז האולם.

שישה מיליון גפרורים...  

זה המון גפרורים,זה המון...

עד היום זכור לי השקט העצוב והטעון כל כך.

מידיי פעם הצצתי על החברים שלי בקהל,לשאוב מהם כוח .. עוד כמה דקות אני צריכה לקרוא את הקטע שנתנו לי ואני מרגישה מסוחררת..

הערימה הקטנה של הגפרורים גדלה לגבעה- רק לחשוב שכל גפרור הוא..

לא,אני אחשוב אח"כ.

אני שוב מרימה את הראש,לא יכולה לראות את הערימה הגדלה..

אני קולטת את יגאל..אני מאהובת בנער הזה, כל הארבע שנים בתיכון הייתי מאוהבת רק בו – ויצא לי מזה רק נשיקה בלחי.

הוא כל כך יפה עם הדמעות שזולגות לו על הלחיים, רק הוא מספיק אמיץ לא להתבייש בדמעות שלו..

העניים שלנו נפגשות – הפרפורים בלב מתחזקים,בא לי רק לחבק אותו,להתרחק מערימת הגפרורים שממשיכה לגדול

אני מסיטה את המבט, נוקפים אותי ייסורי מצפון-  איזו בת אדם אני?!,חושבת על יגאל עכשיו..

מענישה את עצמי ומחליטה לא להסיט מבט מהערימה הגדולה

אלוהים כואבת לי הבטן...

רק לחשוב שכל גפרור..

לא,אני אחשוב אח"כ.

מתוך ערימת הגפרורים אני קולטת גפרור שקרוב אליי

איך הוא הצלח להתחמק מהערימה?..

רק שני צעדים-ואני מרימה אותו..

ואני רוצה להרים אותו – להציל אותו ..

רק שני צעדים –ואני אוחזת בו

אין לי אומץ...

זה יפריע לטכס

אני ממשיכה לנעוץ מבט בגפרור המבודד הזה, רק שלא יתחבר לערימה..רק שלא ידרכו עליו.

הגפרור הזה חייב להישאר מחוץ לערימה !

הינה עוד שנייה חנה השמנה דורכת עליו..

זה מלחיץ אותי , אסור שהגפרור הזה יפגע..

פתאום אני קולטת את המורה ללשון מתכופפת , מרימה את הגפרור בעדינות,כמעט באהבה – ומכניסה אותו לכיס המכנס שלה.

איך שבא לי לומר לה תודה באותו הרגע..

הגיע התור שלי לקרוא את הקטע , גם בשנה שעברה יצא לי לקבל את אותו קטע.

אבל השנה קראתי אותו בכוונה גדולה

נדרתי נדר :

לזכור לעולם לא לשכוח

"על דעת עיני שראו את השכול
ועמסו זעקות על ליבי השחוח
על דעת רחמי שהורוני למחול
עד באו ימים שאיימו מלסלוח
נדרתי הנדר לזכור את הכל
לזכור - ודבר לא לשכוח.

דבר לא לשכוח - עד דור עשירי,
עד שוך עלבוני, עד כולם, עד כולם,
עדי יכלו כל שבט מוסרי
קונם אם לריק, יעבור ליל הזעם
קונם אם לבוקר אחזור לסורי
ומאום לא אלמד גם הפעם."

                                                                      אברהם שלונסקי

תפתחי יותר!

ככה מספיק?

עוד יותר, ושימי שמן

ועכשיו?

לא ..זה שמן וקטן ,עדיף דק וגדול.

אותך לאחי!

הכנתי מופלטה! ואלה ההוראות שקיבלתי מהגיסה הפולנייה שעם השנים היא יותר מרוקאית ממרוקאית.

במשך יותר משעתיים הכנתי מופלטות – הרחתי כמו מופלטה ומה גם שאני נראית כמו מופלטה , אז יאללה שימו עליי דבש,גלגלו אותי ונסגור את העניין הזה.

רמה,תפסיקי ללטף את זה!

זה נעים ..

תראי כמה אנשים יש!,אנחנו צריכות להספיק

אז בלי משחק מקדים?

איי אההה – יש לה מין צחוק מוזר לאותה גיסה,לא נעים לי לכתוב צחוק חמורי.

בלי משחק מקדים, חייבים לתקתק

תגידי- אני נראית לך זונת מופלטות?!

איזה חג מדהים, אני זוכרת שהוא חג מדהים – אבל השנה הצמידו אותי למטבח למחלקת המופלטות.

זה עדיין עדיף ממחלקת  שטיפת הכלים, או ממחלקת מגישות התה – הם כאלה שתיינים. .. נראה לי שבנענע יש אלכוהול,או איזה חומר ממסטל ,אז איך אפשר להסביר את התופעה שאחרי כמה כוסות תה הם נהיים שמחים ועליזים יותר?

כל כך נהנתי לראות את האחיינים הגדולים, לא יוצא לראות אותם המון , חלקם חיילים,חלקם אחרי צבא – חבורה מדהימה של ילדים!

אני יודעת שאני הדודה המועדפת שלהם ולא איכפת לי שזה נשמע קצת שוויץ, את כולם לימדתי לשיר שירי חג כמו: "ושתי הקרחת ישבה במקלחת ויבוא המן ויישק לה בתחת".

 ומפליא, שאפילו עברו שנים הם עדיין זוכרים את כל שירי החג שלימדתי אותם.

הם הגיעו למטבח,לתת לי נשיקה ולהגיד :"היי דודה רמה"

"בלי דודה", אני נוזפת בהם,התואר הזה שמור לדודות הזקנות והשמנות ואני בינתיים רק שמנה.

אני ממשיכה לדבר איתם, אבל הגיסה הרסרית נוזפת בי , שאני שורפת את המופלטות.

" לא נורא",אומר אחד האחיינים,"אני אוהב את זה שרוף"

כזה מתוק...מוכן לקבל מהדודה שלו מופלטה מפוחמת.

היה נחמד..הייתי כותבת מקסים, ממלא ומחמם  את הלב , אבל הפוסט הזה נכתב עם כאב עצום בידיים,לא כל כך קל לעשות 5 או 6 ק"ג מופלטות , תוסיפו לזה כמה כוויות קלות כשפספסתי את קצוות המחבט.

לא קל...לא קל להיות מרוקאית!

לא קל..החג הזה עשה אותי בטטה!

מעכשיו-דיאטה ( כמה פעמים כתבתי את זה במשך השנה וחצי שאני פה?)

חג שמח אנשים יקרים

תרבחו- תרוויחו,תחיו באושר ועושר

ותסעדו- שיהיה לכם מזל

תראו מה אפשר לעשות עם מטאטא קטן:

כבר יומיים שבא לי לצייר

מן צורך פנימי בוער – אין לי מושג מאיפה זה בא לי.

לא החזקתי מכחול מגן עליזה , אף פעם לא הייתי טובה בציור ואף פעם לא הייתי בוועדת קישוט.

שיתפתי את האחות הגדולה בצורך הזה –ידעתי שהיא לא תרים גבה.

אם הייתי מספרת את זה ליקר – הוא ישר היה מזכיר לי את הגוש חימר שיש לי במקרר מהתקופה שבא לי לפסל,או שהיה מרים ראשו למעלה לכמות המסחרית של זכוכיות מצופות רצועות נחושת ובדיל מתקופת הויטראז' שלי ואני אקווה בשקט שלא יזכיר את היצירות שלי עם הנייר גרוס – כי זה אמת היה מוגזם..

כמו כל דבר בחיים – אני טובה בלא להתמיד!

אז מה...זה באמת לנפש,מן תראפיה כזו

הצורך הזה היה אתמול- אחותי התלהבה מהרעיון, גייסה את הבת הגדולה שלה שמציירת מדהים כמעט כמוני.

קבענו ליום שישי- לצייר בשדה פתוח.

יום שישי הגיע – התשוקה לצייר חלפה לה , ובכלל לא השתוקקתי לכלום,מעין פרומו דיכי .

השבוע שחלף לא היה טוב איתי – הנאחס נדבק אלי בלי כוח או יכולת לגרד אותו ממני.

האחות התקשרה להודיע שתוך עשר דקות היא מגיעה

"לא מתחשק לי..הבית על גלגלים..המברשת היחידה שאני אחזיק היום זה המטאטא!"

התירוצים שלי לא שכנעו אותה –יש לי עשר דקות להיות מוכנה.

איזה כיף...כבר בכניסה לרכב נפרדתי מהנאחס לשלום.

הנסיעה בשדות ירוקים ,אחות ואחיינית שטותניקיים –זה מה שהייתי צריכה.

התחלתי לצייר – נו טוב...בהיתי בבד הלבן, ציירתי עיגול צהוב קטן – הראיתי את יצירת הפאר לאחותי.

ציירתי נקודה אדומה – הפרעתי לאחותי ,שתראה.

קצת קשה לתאר את השתפכויות הצחוק שהיו שם....

קרתה לי תאונה קטנה- הטבעתי נמלה בציור!

חייב לעדכן,לא?

בהתחלה ציירתי בחוסר ביטחון,נקודות קטנות,כתמי צבע.

ופתאום השתחררתי – מריחות גדולות,צבעוניות,עליז היה לי בנשמה.

אני יודעת שזו לא יצירת פאר, וואן גוך בטח היה מתעלף מהחמנית שלי !

ואבל לא איכפת-נהניתי מכל רגע.

אחרי פחות מארבע שעות עבודה – הרגשתי מותשת , כל השרירים מכווצים כאילו עבדתי יום שלם בתוך מכרה פחם.

החלטתי לסגור את המשרד.

הפיתוי להתקשר לאותו אדם היה בלתי נסבל...עדיף להתרחק מהמשרד.

לא התחשק לי לחזור הביתה

לא התחשק לי לעשות כלום..

עצרתי בעיר – בחרתי חניה במקום הכי רחוק שאפשר, הרגשתי צורך ללכת ומהר..ואם לא הייתי רצה מוזר ומצחיק,הייתי בוחרת בריצה קלה.

בהליכה מהירה ובצעדי שפאגט המכאיבים במפשעת – הגעתי למשביר.

רציתי להיות רעה – לגהץ את הכרטיס עד מוות!

ואם לא לגהץ עד מוות – אז לפחות להתחדש בבושם.

בעוד אני משפריצה עליי מיני בשמים שגרמו לי תחושת סחרור ובחילה קלה , ניגשת אליי דיילת צעירה בשנות העשרים לחייה ושואלת אותי:

"את רמה נכון? - אני רק מהנהת עם הראש,לא בא לי להקיא לה על החולצה הלבנה.

".את זוכרת אותי?"- ממשיכה הדיילת לשאול קושיות.

משהו במבט המהסס והמתרגש שלה מנע ממני להגיד  "לא" חד משמעי.

אין לי שמץ של מושג מי היא ולא נראה לי שהיא מתכוונת לעזור לי בפתרון התעלומה.

אני מתחילה להרגיש אי נוחות קטנה – היא מצידה ממשיכה לנעוץ בי זוג עניים שחורות ומהפנטות.

לא יכול להיות ששכחתי זוג עניים מדהימות שכאלה...אני תמיד  גאה בגבול השוויץ על היכולת שלי לזכור פנים, או יותר נכון עניים.

"אני קורין"..היא מציגה את עצמה בביישנות מתוקה , ומבט המצפה ממני שאזכור אותה.

נאדה...שום זיכרון, היא מתחילה לעייף אותי הקורין הזו, סה"כ רציתי להיות רעה ולקנות בושם, ועכשיו כבר לא מתחשק לי כלום..

"אני יודעת שקוראים לך קורין"!! – אני אומרת לה, רק שתשחרר אותי..

"והשם משפחה שלך הוא : א. מחלקה ,נכון?,ככה כתוב לך בתג!"

והיא מצחקקת לה ופולטת את המשפט: "תמיד היית מצחיקה"

עכשיו היא סקרנה אותי...מה לי ולה?,כשני עשורים מפרידים בייננו..

ותמיד הייתי מצחיקה?..איזה משפט מצחיק,במיוחד שעכשיו אני מרגישה בת אדם הכי עצובה,כועסת ומרירה בעולם.

"היית המדריכה שלי בגן!!" – זורקת קורין את המשפט לאוויר פותרת סוף כל סוף את הקושיה או שהיא הרגישה שאני מתחילה להיות חסרת סבלנות ועוד רגע אני מרססת אותה בבושם בתור הגנה עצמית!

הקשבתי בחצי אוזן כי פתאום הייתי כל כך עייפה..כל מה שרציתי זה להיכנס למחלקת המצעים ולהתכרבל בתוך המיטה שיש שם.

אז בקצרה היא סיפרה לי שהיא זוכרת אותי מתקופת הגן, כל הילדים חיכו ליום של "רמה מהחווה".

היא הייתה ילדה מתנדבת אצלי שלוש שנים, יענו שלחתי אותה מליון פעמים עם מריצה לנקות את הקקי בארוות של סוסי הפוני.

היא דיברה עוד – כאילו היא בלעה שרקן!

בין כל המשפטים היא אמרה:" בזכותך הילדות שלי הייתה יפה,אף פעם לא אשכח אותך"

האמת- היא חיממה לי את הלב,ליטפה לי את האגו הפגוע והצטערתי שלא זכרתי אותה.

היא רצתה להמשיך לדבר אבל אחת מהמשפחה שלה ,מ.מחלקה, נעצה בה עניים.

אז נפרדנו לשלום.

נראה לי שאני אזכור אותה עכשיו – לא רק שבגללה לא קניתי בושם, נעים לדעת שהשארתי חותם על איזושהי ילדה..

אתמול ,עם כל האיכסה שהייתה טבועה בי – שכחתי מזה בכלל.

ודווקא את הדבר הזה אני רוצה להעצים.

יש איזון בטבע..אתמול ייבשו אותי ,אבל במקביל ילדה קטנה בבת עשרים השקתה אותי בזיכרונות מלאים אהבה.

יום חדש,בוקר חדש,התחלות חדשות – אני משננת לעצמי..מנסה להרגיע אותי.

קמתי הבוקר עם רוח קרבית- עם צורך ל"היכנס" בכל מי שפגע בי,להיות רעה,מגעילה,כלבה –כי רק אלה שורדים..

אבל לא..(עוד שינון לעצמי) אני לא אתן לאף אחד להשחיר לי את הלב.

אז בוקר טוב!

חייב להיות טוב!

יהיה טוב!

טוב?

( נו מפגרת קומי כבר מהכסא... לא בא לי לעבוד היום..אבל אני חייבת לשלוף את ה"קוץ" הזה ממני לפני שיפתח מוגלה.

הינה אני קמה ...קמתי,ביי)

היום הברקתי,צחצחתי ומרקתי את כל הגנים המרוקאים הטבועים בי.

איזו קריזה...אני לא זוכרת מתי התעצבנתי,נעלבתי ,התרגזתי ככה.

שלושים ושמונה שנים על פני האדמה – אני כבר לא עציץ, הצמחתי שורשים, הצלחתי לעמוד איתנה מול רוחות וסופות שהחיים זימנו לי.

אבל מול מבול של רוע- אני נשברת..מתקפלת.

היום התקפלתי

התקפלתי בנשמה

התקפלתי מכאבי בטן – נראה לי שאני אשאיר את כיס המרה שלי..אני צריכה איזה כיס שיכיל את כל המר.

הבוקר התחיל נפלא – מהימים שאני קמה יפה, ומברכת את המראה ב"בוקר טוב כאפרה"

הגעתי לעבודה מפוצצת אנרגיות טובות – הכנתי לי קפה שחור כמו שאני אוהבת, וכשהמים רתחו זרקתי את הבייגלה והוופלה שהיו שם- פויי זה חמץ! ( וחוץ מזה הכרזתי לעצמי הבוקר דיאטה – שוב פעם )

וככה עם רון בלב ועט ביד –התחלתי את יום העבודה.

ניגשתי לפקס- ערמות של דואר זבל.. אני שולה מהערימה רק את מה שחשוב וניגשת לשולחן העבודה.

במרץ לוקחת את הערימה ומתחילה לעבוד..איזה לעבוד..אין עם מי לדבר כולם בחופש.

אני מגיעה למכתב – קוראת אותו פעם אחר פעם..וכמו סתומה קוראת אותו שוב ושוב עד כדי שינון.

אני לא מבינה את הכתוב..או יותר נכון ממאנת להבין אותו.

המכתב מיועד לעורך דין עם העתק אליי.

אני לא יכולה לפרט בדיוק את הכתוב – אבל חוץ מלהאשים אותי שאמא שלי זונה ,האשימו אותי בכל.

כמות אדירה של שקרים ורוע והאשמות חמורות כמו מרמה ,גניבה וכדומה.

חשבתי שאני מתפוצצת עוד מעט – הרגשתי את הפעימות ברכות.

בכל שנות חיי אף פעם לא נתקלתי בהאשמות חמורות כאלה.

איך הוא מעז?!

באותו רגע רציתי להתקשר לאותו אחד שכתב את ה"פנינים" , להתעמת איתו, ובמקביל להגיש תלונה על הוצאת דיבה.

האמינות שלי הייתה מאז ומתמיד ללא דופי, אף חלאה לא ידביק לי לכלוך וזה לא מעניין אותי אם הוא נושא משרה חשובה ולא איכפת לי שבגלל זה אאבד את מקום העבודה.

אני מתעסקת בכל כך הרבה כספים,מחזור של מיליוני שקלים – בלילה אני ישנה כמו תינוקת,ידיים נקיות,בחיים אני לא אגע בכספי ציבור או כל כסף שהוא לא שלי.

אני יודעת מה גרם לו לכתוב את המכתב- לא ידעתי שהוא מסוגל לרדת לרמה כזו...

לא השתתפתי במשחק הפוליטי המתבקש...

התקשרתי למכר טוב,שבמקרה מכיר את הנפשות הפועלות , שבמקרה הוא גם עורך דין – הרגיע אותי, כי בתכלס אין לי מה לדאוג.

אבל  זה לא זה...בראש רק מנקרת לי השאלה:איך הוא מעז..איך הוא מעז?..

יום מגעיל , מרוקן שמשאיר אותי תמהה על הרוע ההרסני שיש ביצר האדם..

"כה אמר ה' קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים רחל מבכה על בניה מאנה להנחם על בניה כי איננו: כה אמר ה' מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה... ושבו בנים לגבולם:" (ירמיה ל"א, יד)

אלה אחד הפסוקים שאני מאוד אוהבת.

לא בגלל שהם נושאים את שם הבלוג שלי או את שמי , אלא בזכות המילים,בזכות ההבטחה של בורא עולמים: "ושבו בנים לגבולם".

חשבתי אתמול על משפחות החטופים – עוד חג בלי הבנים,עוד חג עם כיסא ריק  אבל חורק ממטען של דאגה ,געגועים ואהבה...

ישבתי בחצר אתמול בלילה  - היה קר בחוץ אבל כל כך חם בלב.

נהניתי להסתכל על הבנים והיקר משחקים עם הכלבה האהבלה שלנו (וואי כמה שהיא סתומה.)

הצחוק המתגלגל של הבנים והצחוק העמוק של הבעל – גרמו לי אוטומטית לשאת ראש לשמים ולהגיד "תודה".

כשהרמתי את הראש נתקלתי בפנס חדש בשכונה – נו טוב ..זה בגלל שהייתי בלי המשקפיים ולקח לי כמה שניות למקד את ראית הנץ שלי ולהבין שהדבר העגול והמואר הזה הוא פנס האלוהים.

ירח מדהים ביופיו והוא נראה לי כל כך קרוב... כמו מערת אור, כמו אנטנה  לאלוהים.

ביום כיפור פספסתי את פתיחת ארובות השמים 

והרגשתי הזדמנות שנייה לשלוח דרך הירח אס. אם. אס

אז שלחתי לו הודעה :

"תודה – על המשפחה הנפלאה שלי. ואם תוכל.. שהצחוק המאושר שאתה שומע עכשיו שיוצא מפיהם יהיה חלק מיומם.

שמור לי על הבנים,שמור לי על הבעל ושמור עלי.

ואולי תעשה נס לכבוד החג?

תביא את האושר,הצחוק והשמחה למשפחות החטופים – תשיב את הבנים לגבולם,לחיק משפחתם-אל תפסח עליהם.

תוציא אותם , כמו שאתה יודע..ביד חזקה ובזרוע נטויה.

בבקשה..

בבקשה."

חג שמח לכם אהוד,אלדד וגלעד  - אנחנו לא שוכחים אתכם אפילו לרגע..מתפללים לשובכם  ולחזרתכם במהרה.לא נשתוק עד שתצאו לחירות.

חג חירות שמח חברים יקרים שלי- חירות להגשים חלום,לחשוב ולאהוב.