טוב קודם כל - אני בחיים.
נכון, כל הקוראים שלי (כן, שלושתכם) יודעים את זה כי לאחד אני נשואה ושתיים פגשתי ביום ראשון פנים אל פנים (!) במפגש הבלוגריות הראשון שלי(!!!).היו שם חבצלת ופארה - עימן אני דווקא בקשר כזה או אחר מחוץ לביצה, אך גם אושיות בלגוג נוספות כדוגמת דוד ופוסיקאט ואפילו בימבלונת קפצה לביקור קצרצר (מדי).
אבל מדי פעם חשוב להבהיר את זה, לפחות לעצמי, אם לא ליקום.
הפחיד אותי ללכת לשם.
אני נורא רוצה שיאהבו אותי.
ו תמיד מרגישה כאילו אמרתי יותר מדי או לא מספיק.
כאילו זזתי לא נכון, הזמנתי את המנה הלא נכונה, התלבשתי פחות מדי או יותר מדי.
כאילו מה שאמרתי מעורר טינה. כאילו עצם הנוכחות של בחדר אינה מתקבלת בברכה.
אז אני בוחרת להמנע ממפגשים - מי שלא מכיר אותי, לא יכול לשנוא / לכעוס / לזלזל בי נכון?
ובכל זאת הלכתי.
קצת כי פארה היתה אצלי בשבת ונהניתי כל כך שחשבתי שאולי לא יהיה כל כך נורא
קצת כי האיש דחף והבטיח לבוא איתי (מה שהתברר כטעות חברתית מס' 1 - למפגשי בלוגריות מגיעים בלי בני זוג מסתבר)
וקצת כי ההזמנה החמיאה לי נורא. כאילו אני באמת חלק מהברנז'ה הבלוגוספרית
ואני לא.
אני ממש לא "מגניבה" מספיק כדי להיות. אני אפילו לא יודעת מה המילה הנכונה ל"מגניב" היום.
והיה - קצת פרווה. עם פארה ובימב כבר נפגשתי בעבר. עם חבצלת יש לי על מה לדבר ופשוט המשכנו את שיחות הגוגל טוק במתכונת מורחבת. .
מהיתר פחדתי.
רציתי להרשים אותם ולא ידעתי איך
ובעיקר רציתי לא לרצות להרשים אותם.
כמ ושאני נורא רוצה לא לרצות לכתוב פוסט משעשע ומלא אנקדוטות במקום הניתוח המשמים הזה - רק כדי שתאהבו ותקראו אותי.
האמת - אני משתפרת בזה בזמן האחרון. כאילו לפני חודשיים משהו הזיז איזה סוויץ' קטנטן במוח שלי.
מיניאטורי, אינפיניטיסמלי, אבל סוויץ'.
ובזכותו, קצת יותר קל לי למדוד את עצמי ביחס לעצמי ולא ביחס לאחרים
להחליט מה אני רוצה בלי לחשש מה יחשבו עלי
לאהנוב את עצמי - גם אם אחרים לא.
לכתוב מה שחשוב לי ולא מה שאני חושבת שיעניין או ישעשע אתכם (אצלנו בעדה, על הסבל מספרים לכולם, הצלחות ואושר, זה שומרים בסוד, טפו טפו טפו, נגד עין הרע)
בזכות הסוויץ' הלכתי למפגש הזה, שאינו הראשון שהוזמנתי אליו אך הראשון שאזרתי אומץ ליטול בו חלק.
אבל כאמור הוא קטן. מאד, פעוט שרק עכשיו עושה צעדים הססניים ורועדים עד מאד לעבר - ביטחון עצמי? אהבה עצמית? אושר? סתם מעטה של נורמליות?
לא יודעת - לעבר שקיעת שמש מרהיבה כלשהי בכולופן.
ולכן למרות האומץ, האיש, והסוויץ' - יצאתי בהרגשה מעורבת, ועם החשש הכבד, המוכר, המעיק, שיש עכשיו עוד כמה אנשים בעולם שחושבים עלי רעות.
ולא בגלל משהו שהם עשו.
בגלל שהסוויץ' לא גדול מספיק.
דווקא התכוונתי לכתוב פוסט חיובי, לספר שנחמד לי,שויש לי עבודה מעניינת ומאתגרת (תמיד היא כזאת בהתחלה, אחר כך אני לומדת איך עובדת מכונת הקפה ואיפה נייר הצילום - וזה עובר לי) שביליתי שבת נהדרת עם פארה ואכלנו המון סושי לכבוד היומולדת של האיש, הוא אפילו נתן לי לשלם את החשבון בלי להאנח בפולניות יתירה, מצאנו חניה במרכז העיר בלי להתאמץ אפילו וקנינו כסאות אוכל חדשים כדי שהאורחים שלנו יוכלו לאכול בלי לחשוש שימצאו את עצמם על הרצפה בין שבריהם של הכסאות הרעועים עד אפס מקום שלנו. ואמשלי שלמה עליהם (מתנה ליומולדת) כך שאפילו עצם הארנק לא כאבה.
אבל לא יצא.
אולי בפעם הבאה.
בינתיים שאלה לקוראות: אם כתוב על אבקת הכביסה שהיאמתאימה ל-22 כביסות - זה אומר שעל הכביסה ה-23 אין אחריות?
בקרוב פוסטמונות של החתולה. מסכנים הילדים שלנו, כבר את הראשון לא נצלם - כל האנרגיה יוצאת על הנשכנית הקטנה.
ובטוח יש לה את הגנים שלנו: היא חכמה והיא פולניה, איך שהיא מזהה את הקול של האוטו שלנו כשאנחנו נכנסים לחנייה, נעמדת בחלון וצועקת עלינו בקולי קולות: זו שעה לחזור הביתה? איפה הסתובבתם כל היום?! מי אתם חושבים שאתם - הגרף פריצקי שתסתובבו ברחובות עד שעות שכאלו?! הביתה מייד! אני ישבתי וחיכיתי לכם כל היום בפינה בחושך! ואפילו לא הציעו לי מים!
לילה טוב קוראים יקרים שלי.
שין שן.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
הלוואי ש