טנגו אחר

חמישה דברים – חשיפה  מעולם המציאות האחר שלי. המציאות שבה אני חי  ומסיכה על פני.

1.     פעם הייתי עצור בכלא אפל בצ'ילה בתקופת המשטר הצבאי של פינושט. "החוויה" הכי מפחידה בחיי. לא היה חסר הרבה כדי שיקרה לי מה שקרה לאמריקאי ההוא בסרט "נעדר" של קוסטה גרווס עם ג'ק למון. אנשים שנעצרו איתי, נשארו אחר כך בכלא שנים רבות, אחרים נעלמו ועד היום, לא יודעים מה עלה בגורלם. ולמה נעצרתי? בגלל שסייעתי  בכמה פעולות שעשיתי , למתנגדי השלטון הצבאי.....ומדוע השתחררתי? טוב זה ספור ארוך, אולי פעם אכתוב על כך  בבלוג...

2.     אני דובר שבע שפות....עברית, אנגלית, צרפתית,ספרדית, פורטוגזית, איטלקית וערבית. אני גם יכול לפטפט מעט בגרמנית ויכול לקרוא טקסטים בקאטלנית ורומנית.

3.     גרתי תקופות ארוכות בהרבה ערים בעולם אבל הערים המשמעותיות ביותר בהם גרתי,  הערים שנתנו לי את התחושה שהן שלי כמעט,  הערים אליהן אני מתגעגע ומנסה לחזור אליהן  שוב ושוב הן:

          פריס, בואנוס איירס, ניו יורק,  ריו דה ז'אנרו, בלו הוריזנטה

           ( בירת מדינת מינאס ג'יראייס בברזיל ) ואלפראיזו (עיר הנמל    

          הגדולה בצ'ילה, העיר שהמשורר, פבלו נרודה הכי אהב)

          ויש עוד כמה ערים מיתיות שביקרתי בהם והייתי רוצה לגור בהן יום אחד:

          פראג, רומא,  ברצלונה.

          אולי זה יקרה פעם.

          ויש כמה ערים קסומות . ערים של חלומות הקיימות רק בדמיוני כי הקסם

 שלהן -     קסם אותו  גיליתי פעם  כשחייתי בהן או רק ביקרתי בהן -  נגוז

ונעלם .הערים ההן גם אם   רחובותיהן עדיין  בנויים לתפארת, האנשים שמהלכים בהן, חולמים חלומות אחרים   שאינם חלומותי 

 והערים האלה הן: ירושלים ואלכסנדריה וליסבון. אם הייתי יכול הייתי רוצה לחיות  שוב בירושלים של שנות השבעים וראשית השמונים  או להיות איש אחר בזמן אחר בחיים אחרים, ולחיות באלכסנדריהשל שנות העשרים והשלושים ובליסבון בסוף המאה החמש עשרה.

      ויש עיר אחת שלא הכרתי עדיין- איסטנבול. ואולי לא ביקרתי בה   כי העיר

       שתמיד רציתי להכיר, היא דווקא  קונסטנטינופול . כשהייתי באוניברסיטה,

      לפני שנים  רבות, הייתה תקופה שחשבתי, שיום אחד אהיה מומחה להיסטוריה

      ולתרבות של הביזאנטים.

4.     פעם אהבתי מאוד וכמעט התחתנתי עם  אישה ברזילאית שרוב חייה עד גיל 22, היו בקובה כי אביה היה שהיה יו"ר איגוד הטייסים של חברת התעופה הברזילאית ואריג, היה קומוניסט ואחרי ההפיכה הצבאית של 1964 יצא לקובה כגולה פוליטי. נשיא קובה, קסטרו, והזמר והמשורר הברזילאי צ'יקו בוארק הם חברים קרובים של המשפחה שלה.  סבא שלה לעומת זאת, היה ראש מאפיית הפשע של הזנות וההימורים הבלתי חוקים בעיר נאטאל, שבצפון מזרח ברזיל.  האישה הזו אפילו חיה עימי תקופה ארוכה בישראל עד שהחליטה שהנאורוזות המטורפות שלנו הישראלים, אינם בשבילה....

5.     פעם לפני שנים הייתי נראה כמו היפי, היה לי שיער ארוך והייתי עושה תכשיטים, מחרוזות, צמידים ועגילים יפים ומוכר אותם  בקרנות רחוב, בבתי קפה בוהמים, באוניברסיטאות או בשפת הים.  תיבת התכשיטים שלי עזרה לי מאוד להתחיל עם בחורות.  חשבתי שיום אחד אכבוש את העולם, שאעשה דברים חשובים בחיי, שאטביע את חותמי על ההיסטוריה או לפחות אשפיע על חלומותיהם של אנשים, שאהיה אומן חשוב, שתהיה לי אהבת אדירה  והיא תשאר לנצח.  היום כבר איני עושה יותר תכשיטים ובחיי המקצועים אני לבוש בדרך כלל בחליפה ועניבה, יש לי שיער קצר ואני נראה ממש מרובע. בחיי היום יום שלי אני לובש מסיכה על פני. מסיכה של פשרות, מחשבה מרובעת,  מסיכה של השלמה עם הגורל. המסיכה שלי, המסיכה  שעל פני, נדבקת יותר ויותר לעורי. אני חושש, אני מפחד, שיום אחד המסיכה הזו

תהפוך לפנים האמיתים שלי.   אולי זה כבר קרה....

אולי בגלל זה אני כותב בבלוג. כי פה בבלוג, אני יכול להשלות את עצמי לרגע, שאולי המסיכה הזו  אינה כל כך  אמיתית, שאולי בכל זאת, אם אתאמץ, אוכל לממש את חלומותי. אולי ה"אני" האמיתי שלי הוא דווקא ה"אני" שבבלוג.

ואולי יום אחד הבלוג הזה יהיה חלק מחיי האמיתים. אני עדיין מקווה אבל אני חושש שזה לא יקרה.

חמישה דברים שלא סיפרתי בבלוג. חמישה דברים מהחיים האמיתים שלי. חמישה דברים, שאם מישהו מידידי או מהאנשים שמכירים אותי בעולם האמיתי, יקרא עליהם בבלוג הזה. הוא ידע מייד ויזהה   מי אני. מי הוא הכותב של הספורים האלה. בחיים האמיתים, בעולם ההוא שמחוץ לבלוג....

וחמישה בלוגרים ( בעצם ארבעה) שהייתי רוצה שיכתבו מהם חמשת הדברים שלהם. כי  אני תמיד סקרן מי  הדמות האמיתית שמסתתרת מאחרי הבלוג שלהם. אני מניח שהם לא ידעו שבחרתי בהם, כי  יש לי ספק רב אם הם בכלל קוראים את הבלוג שלי...

הרבנית – צמח בר,  מיז קיי,  שדות.    מירי ש – שכבר לא כותבת ממחסן הפסנתרים.

בערב – שיר של קונסטנדינוס קוואפיס

כך או כך זה לא היה יכול להמשך זמן רב. נסיון

של שנים למד אותי. בכל זאת הגורל

בא ושם לזה קץ פתאומי מדי.

החיים היפים היו קצרים.

אך מה חזקים היו ריחות המור.

מה נפלאה המיטה שבה שכבנו.

ענג הגוף שהתמכרנו לו.

הד אחד מאותם ימים היפים

הד הימים ההם שב וקרב אלי,

משהו מן האש של נעורינו המשותפים.

שוב לקחתי לידי את הדפים

של המכתב ההוא. קראתי שוב ושוב עד שהחשיך.

אחר כך יצאתי, נעגם, אל המרפסת –

למצוא נחמה לפחות במבטים מעטים

שאתן בעירי האהובה

בתנועה שברחובות, ובחנויות

(תרגום יורם ברונובסקי)

באחד הבלוגים היפים שיש בישראבלוג קראתי רשימה שיש בה געגוע ליערות של ילדותנו. קראתי וליבי נכמר לפתע בגעגועים  לאותם יערות של עצי אורן בהרי יהודה.  לאותן  שבתות של חורף כשהיינו יוצאים משמיכת הפוך החמה ומציצים מבעד החלון,  לאחר שכל הלילה ירד גשם והיו רעמים וברקים ואז כשהכל נוצץ ורחוץ והשמיים כחולים בטורקיז בוהק עז,  היינו  יוצאים כל המשפחה לטיול. יוצאים לתור את האדמה הרטובה וכושלים ונופלים בין הטרסות ההרוסות. רצים  בין שבילים עם ריחות של גללי עיזים  ודורכים על שיחי סירה קוצנית והרבה כלניות ורקפות וסביונים מסביב והעשב הירוק גבוה גבוה  והנעליים רטובות ומלאות בבוץ  ואני  ילד הכובש לו כטרזן ,  מישעולים ביערות עלומים.

נער הייתי וגדלתי, והעמקתי לחדור  בג'ונגלים פראים,  ג'ונגלים שנהרות רחבים, ירוקים חורצים בהם נתיבים ואני שטתי בנהרות האלה ימים ושבועות ופגשתי אינדיאנים פיראיים אמיתים ההולכים ערומים  ולחייהם צבועות בצבעי מלחמה. אינדיאנים שאת שפתם לא ידעתי ולדבר עימם לא יכולתי. רק חיוכים היו לי, כדי לומר להם  שלום, ועיניים   להביט בנשותיהם  שגם הן היו  ערומות כמעט ולהן דדים תלויים מצומקים הנופלים על בטנן. פעם אפילו  צדתי  באיזה יער שחור יגואר אמיתי   ונחש אנקונדה גדול זחל לו מתחת לערסל שבו ישנתי ובבוקר מצאנו אותו ישן לו בקרחת היער ובגופו מתעכלת חיה גדולה שטרף בלילה ממש כמו הנחש של הנסיך הקטן שאחרי שצד את טרפו דמה גופו למיתאר של מגבעת....

אבל באף אחד מהג'ונגלים האלה לא הרגשתי את הקסם והרז האפל שהכרתי ביערות האורן ההם בהרי יהודה של ילדותי.  

ונזכרתי היום ברשימה מופלאה  של עמוס קינן שבכמה שורות בודדות הצליח לתפוס את הכאב המכמיר הזה לרגע של יופי פרטי שבאיזה שהיא צורה גם נשזר לאיזה חלום געגוע שצובט  בלב למשהו שהוא גם קולקטיבי. זכרון שאנו מחלקים עם עוד אנשים. אולי  אנשים ששייכים לדור שלנו, אולי כאלה שהחלומות שלהם היו פעם דומים לחלומות שלנו ואולי הם עדיין לא אבדו אותם   וגם בלבם אותו געגוע עצוב  לאיזה רגע ארץ ישראלי של פעם. 

קראתי שוב  את עמוס קינן ועיני מלאו דמעות.

הנה הקטע:

פעם

"פעם הגענו לפנות בוקר אל המעין. מסביב היה עדיין חושך, חרמש הירח החיוור נתקע בתוך צלע הגבעה. הצפרים התחילו להתעורר ולשיר. שכבתי על הגב הסתכלתי בצמרות העצים מסביב. יותר זה לא יקרה לי לעולם, לעולם."

(עמוס קינן – מתחת לפרחים)

שעת לילה עכשיו וגשם יורד בחוץ רעמים וברקים אבל מחר לא נצא לטיול והשמש כשתזרח, תרביץ נגוהות של אור בשלוליות ברחובותיה של העיר בה אני גר.

אבל העיר הזאת שבה אני גר  אינה העיר של ילדותי,  והעצים האלה בהרי יהודה אפילו גבוהים יותר היום. אבל כשאני מבקר בהם לעיתים , אני מרגיש שהיערות האלה הם  כבר לא היערות שלי.