טרף קל

אין הרבה מה לכתוב כשלא קורה כלום.

שום דבר מעניין בלילות.

שום דבר מעניין בימים.

לא ראיונות עבודה. לא מבחנים מקצועיים. לא כינים ולא יער.

שום דבר לא קורה. אפילו האוויר עומד.

בערך 2500 איש קראו את הפוסט הקודם שלי אחרי הפרסום שקיבלתי בדף הראשי של נענע, רובם כנראה נבהלו וברחו. הרוב התעלם. למי מאיתנו שפיספס את ההפנייה... ככה זה נראה:

?????

האם זה מה שעשיתי?

הסברתי איך להפוך כל ראיון עבודה מעיק לחוויה מענגת? בקלי קלות?!?

לא נעים לדרוך ליד שהאכילה אותי על האצבעות (מה? איפה לעזאזל ממוקם הפה שלך?)... אבל... מי שכתב את הטיזר-טקסט דלעיל לא קרא את הפוסט שלי... או לחלופין... לא הבין מילה ממנו.

מישהו שם הבין שהתענגתי על החוויה... בקלי קלות.

נו... שויין.

השבוע עשיתי מעשה.

פתחתי דלת, אם תרצו.

נתתי לחבר את הכתובת של הבלוג (ותפסיק להתבכיין שאני לא כותב עליך! הנה!)

חצי שנה שאני דוחה את זה... והנה זה קרה.

לחלק מכם זה נשמע מוזר. "הרי מה הבעייה", אתם תוהים, "כל חבר מרעיי קוראים את הבלוג שלי, ואני את שלהם, זה חוסך לנו טלפונים".

אבל יש חלק אחר מבינכם שמבין בדיוק את הבעייה (אני אישית חושב כרגע על "שולה, שם בדוי" והדיאלוג שלה עם עצמה... אבל יש עוד הרבה אחרים). 

חלק מכם מבין בדיוק מה הבעייה בלתת לחבר אמיתי לקרוא מה שכתוב כאן.

חבר שמכיר אתכם לעומק ויודע תוך כדי קריאה על מי אתם מדברים, ויותר חשוב...על מי אתם לא מדברים, את מה אתם מסתירים, מתי אתם משקרים, וכמה קרוב או רחוק הטקסט מהמציאות.

מבחינתי זה היה חידוש... ואני עדיין לא בטוח מה זה יעשה לבלוג.

קצת יותר קשה לי לכתוב. אני מוצא את עצמי בורר נושאים ומלים במקום להקיא אותן לתוך המחשב כמו תמיד. אני מוצא את עצמי עוצר את הדחף לכתוב.

זה היה חידוש לא רק ברמת החשיפה האישית אלא גם ברמת הכתיבה.

לראשונה חשפתי את הכתיבה שלי, על כל צורותיה ופרסומיה (כאן ובמקומות אחרים), בפני מישהו שמכיר אותי אישית... ולא מפה.

זה לא קל.

רובנו כותבים למגירה.

הבלוגים הפכו להיות מגירה נהדרת.

אני כותב למגירה והמגירה עונה לי. המגירה שולחת אותי לחטט במגירות אחרות, המגירה מעניקה לי מין אוראלי, המגירה נותנת לי עצות וכתף ומתכונים.

איזו מגירה נהדרת... תעשי קפה, אחד סוכר.

תחשבו על הדברים האלו שכתבתם למגירה. אותם דברים שאין להם מקום בחוץ. לכל אחד יש כאלה. דברים שלאף אחד אסור לקרוא... כתבים סודיים. יומן.

מחשבות על בגידות ואכזבות מבת הזוג.

סיפורי זימה על סקס עם ילדים קטנים מהשכונה.

תיאורי נוף רומנטיים להביך.

התחלות של נובלות על אהבה נכזבת.

שירים בחרוזים על שיברון הלב הראשון מתקופת התיכון (רק רציתי אותה לאהוב / גם בבית גם ברחוב / והיא ברחה לי עם דב / ונותר לי לכאוב, רק ללכאוב... וכיוצא בזה).

עכשיו תארזו את כל זה בכריכה נאה... ותנו לחבר טוב לקרוא.

תן לאשתך, תני לבעלך... תנו לאבא או אמא.

זו התחושה.

מוזר, זה הכל.

קצת כמו לעשות במכנסיים מול כולם... רק כדי לגלות ששכחת ללבוש מכנסיים.

ולסיכום, זיכרון שקפץ לי לראש אחרי שקראתי את אחד הפוסטים האחרונים שלי שימייל (או האמזונה בשבילי... כל כך אמזונה שאני צריך לחשוב פעמיים בשביל להיזכר בשם האמיתי שלה).

בפוסט היא מעלה זכרונות מירושליים וממטורף אחד שהכירה.

זה הזכיר לי את זקן הבוקר טוב שלי... לא ברור למה... כי אין הרבה דמיון.

אז הנה הוא:

ראיתי אותו רק פעמיים, לפני יותר משנה. גם אז זה היה בקיץ.

לפעמים נתקלים במשהו שאינו במקום. "בוטן אחד בשק חמניות" אם לצטט את יהודה אטלס.

כזה היה הזקן. לא במקום. לא מתאים לאקלים.

אחרי הכל, איש קטן בחליפת שלושה חלקים אפורה, כובע ומקל הליכה, זה לא משהו שמצפים לראות ברחוב מנדליי באמצע השבוע, בבוקר באוגוסט.

ראיתי אותו מרחוק, הולך לקראתי... ואני לקראתו.

הדבר הראשון שתפס אותי היה המקל.

לא מקל הליכה לתמיכה, עם סוליית גומי וידית כפופה. לא מקל אלומיניום. לא.

מקל עץ, מבריק בלכה חומה, ובראשו גולת נחושת נוצצת.  מקל גנדרני.

הוא לבש חליפה אפורה עם פסי חום דקים שניתן לראות רק מקרוב. כובע הלבד נראה חדש, עם פס משי אפור מבריק.

כבן 80, פחות ממטר שישים, משקפיים גדולים. אף גדול. אוזניים גדולות. כאילו שאר חלקי הראש הם דבק המחבר בין האף לאוזניים.

הוא חייך אלי כשהיתקרבתי, ואני, בלי לעצור, חייכתי ואמרתי, "בוקר טוב".

"אצלנו...", שמעתי אותו אומר, עצרתי והסתובבתי, "...אבא היה אומר, שיהיה לך יום טוב", הוא אמר מחוייך, והושיט את ידו ללחיצה.

למרות רתיעה טבעית שיש לי באופן כללי מלחיצות ידיים עם זקנים הושטתי את ידי והוא תפס אותה בחוזקה.

"שיהיה לך יום טוב" אמרתי לו, מרגיש את העור הרפוי נלחץ לי ביד.

"גם לך אדוני" הוא אמר, ובשמאלו, הרים את הכובע במחוות שלום, חושף קרחת וכתמי זיקנה.

הוא שיחרר את ידי, נקש בריצפה פעמיים במקלו, הסתובב והלך.

למחרת פגשתי אותו שוב, באותו הרחוב, באותה השעה. הלכתי בצידו השני של הכביש ונדתי בראשי לקראתו, הוא הרים את אותו הכובע, חושף את אותה הקרחת, חייך והמשיך ללכת.

האם היה לי יום טוב באותו היום? אני מניח שכן. גם היום אני מחייך כשאני חושב על הפגישה המשונה הזו.

סתם זיכרון שקפץ לי לראש.

משהו שלא במקום.