6/2009
ובכל זאת - אמסטרדם
כשאנחנו בחו"ל הוא בעלי ואני אשתו. זה התחיל בטעות של שכנתנו לטיסה בחזרה מברלין, והמשיך בכך שאנחנו פשוט זוג מושלם – הוא מנווט בניכר במיומנות מדהימה, לוקח אותי למקומות הכי יפים, כשאני צריכה להחליף טמפון הוא מיד מוצא בית קפה וגם מזמין לי שתייה. ואני? אני שומרת לו על האוכל כשהוא ישן בטיסה, מתקתקת קניות במהירות כדי לא לבזבז את זמנו (בעלי אדם עסוק וכל דקה שלו שווה זהב), ובאופן כללי מרעיפה עליו המון אהבה (כאילו, משתדלת להרעיף) משולבת בהוראות הפעלה (זה דווקא בא לי טבעי - "תשמור לי את הבקבוקונים הקטנים מהחדר אמבטיה!", "תיקח בשבילי ריבות קטנות מהארוחת בוקר!!"). וכך אנחנו מחליפים עשרות סמס'ים בסגנון של "זוגתי, היכן את?" ו"בעלי, התעוררת כבר?", קובעים נ"צ לפגישה ("אני מתקדם לבית אנה פרנק מכיוון דרום", "סבבה, אני מגיעה מצפון. ניפגש"), אני בוחרת מקום מגורים מועדף ("רוצה ביורדאן"), והוא מבטיח שכבר הוא קונה לנו שם דירה. בבוקר האחרון הוא התעורר מאוחר ופספס את ארוחת הבוקר במלון, אז כשנפגשנו בצהרים ואחרי שפרקנו את הבנות באתרי הבילוי שנבחרו על ידן (הביולוגית בבית אנה פרנק, ו- קוקס + ש.+החתולה ב H&M האחרון בעיר אותו טרם פקדו) שוטטנו ביורדאן ואני מצאתי לנו את בית הקפה הכי מתוק בעיר, בו ישבנו לסנדוויץ' ועוגת תפוחים. כששילמנו ועמדנו לצאת, בעלי שאל אותי איך הצלחתי לבחור עוגה מהמבחר האין סופי, ואני אמרתי שאכן התלבטתי והבחירה (המוצלחת, יש לציין) נבעה מכך שהמאפה הזכיר לי עוגה שסבתא שלי ז"ל נהגה לאפות. הוספתי שכבר תייקתי במוחי את העוגות לפי סדר העדיפות בו יוזמנו בביקורנו במקום ביום המחרת. "אשתי, תירגעי" נזף בי הבעל המדהים שלי "את יודעת שאני לא מרשה יותר מבית קפה אחד בשבוע".
השולחן שלנו בגינה הקטנטונת בבית הקפה המדהים:
וטרינת בית הקפה:
ועוד מראות כפי שנקלטו בעדשת מצלמתי:
רב-מושב:
המראה הכפרי:
אי של פסטורליות בחנות פרחים באמצע רובע החלונות האדומים:
וגם זה ברובע החלונות האדומים:
קטנה אני וחסכונית:
שוק אלברט היל:
בית קפה עם דימוי עצמי ייחודי:
עמדתי מטר ממנו והוא לא הניד עפעף:
אתר התאבדות המונית, שוק הפשפשים:
קלוז אפ:
היה לי נורא כיף באמסטרדם בכלל, ועם החתולה במיוחד. בעלי והבנות שוכנו בקומה הראשונה, ואילו אותנו מיקמו בקומה שלישית בלי מעלית ועם מדרגות אמסטרדמיות טיפוסיות. החתולה התעצבנה בטירוף, אם כי בסוף הטיול הודתה על חיטוב-הישבן באדיבות הטיפוס בעלייה התלולה. ואני? אני התאהבתי בחדר ממבט ראשון. הצצתי מהצוהר הקטן שהשקיף על התעלה, והרגשתי איך אני מתמזגת עם נשמות כל המשרתות והאמנים המיוסרים בכל עליות הגג בעיר. והייתי מאושרת.
הבנות בקומה הראשונה עם החלון הענק, אנחנו למעלה מימין (מתחת לגג המשופע) ובעלי בחדר אחורי:
מה עוד עשינו? טיילנו הרבה, קנינו בטירוף, עישנו לא מעט ואכלנו טוב. יותר מדי טוב. אחרי 24 שעות בעיר, ותחת השפעת חומרים מסוימים, תקף אותי צחקוק בלתי נשלט שפסק רק 12 שעות אחרי הנחיתה בארץ.
וזאת שקית הדובונים שבעלי קנה לי בשדה התעופה בדרך חזרה ואותה אכלתי, כמעט לבד, עד הדב האחרון:
להתראות, אמסטרדם.
| 
בבלוג זה
בכל הבלוגים
