עצמאית בשטח

השקף האחרון במצגת הוא תמיד השקף שאיתו אני נרדמת. האמת שהייתי שפוכה לגמרי אחרי הסופשבוע הזה.

מיום חמישי אני מסתובבת עם בחילה קטסטרופלית. אלוהים, חשבתי לעצמי, למה כל כך לאט. אם אתה רוצה אותי אז בבת אחת בבקשה.

אבל בדיוק כשעבדתי על השקף האחרון במצגת חשתי ברטט המוכר בכיס של הג'ינס (סוף סוף, אחרי הבחילות האלה הוא יושב עליי כמו שצריך) וראיתי את המספר של ט' על הצג.

קבענו לעוד שעה בחדר הפנוי של סוניה. (לא יודעת מה נעשה כשהיא תחזור מחו"ל.)

בדקות הספורות, כשהמתנתי לו בחדר של סוניה,  תלשתי את קולב המעילים מהקיר והתיישבתי עליו. (לא יודעת מה היא תעשה כשיחזור החורף.)

ט' לא מבזבז זמן. הוא מעביר לשון רטובה בין ירכיי והתקרה נעלמת. רטט קל של האגודל במקומות הנכונים וגם הרצפה איננה. אני במחוזות אחרים. אני אוצרת בגבורה את הקולות שמאיימים לברוח לי מהפה. (שלא ילכלכו חלילה את השטיח). ט' יודע להפיק ממני צלילים שלא ידעתי שקיימים בסקאלה שלי. הוא פועל עליי כמו שאף אחד לא פעל ולא יפעל לעולם.

אנחנו נקרעים זה מזו דקה לפני הישיבה. אני מותחת במהירות את תחתוני הנמר ומיישרת את חצאית הנירוסטה (למי שתוהה איך הג'ינס נהייה נירוסטה – זה בגלל שהחלפתי).

בצעד בוטח אני חוצה את חדר הישיבות הסמוך, אבל בפסיעה האחרונה מתעקמת לי הפלטפורמה ואני מועדת על קצה הכסא. הקרסול הרוס. עוד סוף שבוע מיוסר מצפה לי.

ברגעים האחרונים לפני שאני נקראת להציג לפניהם את המצגת שלי אני מוחה שאריות אחרונות של דם יזע ודמעות המעמעמות את ברק הנירוסטה (50% מכירת חיסול מהקיץ שעבר).

בסוף עבר מצוין. לא בטוחה שהם קלטו משהו מהחומר אבל הנירוסטה סיפקה את הסחורה.

בדרך חזרה אני קולטת שנהג המונית מנצל את כל האורות האדומים כדי לבחון אותי. הוא אפילו עמד בכמה ירוקים. רגע לפני שאני יורדת הוא נאנח: איך שאת מזכירה לי מישהי שהייתה לי פעם. תשמרי על עצמך, אה?

תוך כדי התייסרות עם הקרסול המחלים (איזה באסה, דווקא היום מתארח ה DJ הכי שווה בקוקסיקלאב) אני מתבוננת בראי ומגיעה למסקנה מופלאה. משהו שלא העזתי להגיד לעצמי עד עכשיו ובטח אתחרט עליו עוד יומיים, אבל רגע לפני 40 הגיע הזמן.

קוראים לי שולה ואני פשוט, איך להגיד את זה, פשוט אחלה בת אדם.

נכתב ע"י נוריקו במסגרת הפרויקט של רחם פרגיה.  והכל ברוח טובה.