איניד בלייטון היתה, ללא ספק, גיבורת הילדות שלי. קראתי את כל הספרים שלה החל מנדי פעמוני ועד לסדרות הפנימייה שלה בבית ספר שנקרא Mallory towers. שנה ראשונה, שניה, שלישית וכו'. כמובן שגם את החמישיות והששיות והשביעיות הסודיות. לידם עמדה על המדף עליסה בארץ הפלאות – גם כן בכריכה קשה, טום סוייר והאקלברי פין. חברים של ממש, אשר ליוו אותי נאמנה בשנות הקריאה הראשונות שלי.

כעבור כמה שנים, הורי עשו שיפוץ בדירה בלונדון ואמא שלי בישרה לי בחגיגיות שהיא מסרה את הספרים שלי. התגובה שלי הפתיעה גם אותי – היא מסרה את בני הלווייה שלי. פרצתי בבכי. אמא לא ידעה את נפשה מרוב מבוכה. הרי כבר גדלתי – למה זה כל-כך חשוב? איך אפשר לתאר את התחושה הזאת, שכאשר אתה אוחז ספר ביד, אתה אוחז עולם ומלואו. הכריכה שלו מחזירה אותך לחוויה שחווית בזמן הקריאה. גם אם אני לא תמיד זוכרת על מה הספר – יש לי אסוציאציה חזקה לגביו. כמו עם "המצחיקה עם העגילים". לכן אני לא אוהבת שמחליפים כריכות.

איתי נותרו עד היום עליסה בארץ הפלאות (ספר יפהפה בעיצובו) וגם הרפתקאות של המלך ארתור וחרב האקסקליבר (של איניד בלייטון, אלא מי...).

לפני כמה שנים קיבלתי מאמא שלי מתנה – את הרפקתאותיו של האקלברי פין בהוצאת פינגווין קלאסיק. כריכה רכה, סתמית. אפילו לא פתחתי אותו.