לאחר בילוי של יומיים בפסטיבל כרמיאל, המסקנה העיקרית שלי היא שיותר משהלהקה הזאת אוהבת לרקוד – היא אוהבת לאכול..... רוב שעות העירות שלנו היו מוקדשות לאוכל. עוד לפני שיצאנו לדרך, השאלה העיקרית שהעסיקה אותנו היתה איפה נאכל ארוחת בוקר. בשלב זה עוד לא היה לי מושג עם מי יש לי עסק ובתמימותי הצעתי אני אופציה עליה קיבלתי המלצות חמות – לעומת המקום בו עצרו החברים בשנה שעברה. מסתבר שפגעתי בנקודה רגישה אצל חברתי החתולה וכך, על רקע אוכל, כמעט היה לנו ריב ראשון. אך החתולה, ברוחב לב, ויתרה והתוצאה היתה גם לשביעות רצונה. דגש על שביעות – אחרי הארוחה התגלגלנו לאוטו וכעבור שעה וחצי הגענו למקום המפגש. שם, לקחה החתולה הנמרצת יוזמה כדי להחליט על ארוחת ערב. האופציות הוצגו והתבקשנו לשתף פעולה בהצבעה. לא פשוט עם החברה האלה. כאשר התייאשה מהרמות יד, ביקשה מאנשים להתחלק פיזית לשתי קבוצות. הפור נפל והוחלט לעשות על האש בצימר. כסף נאסף, הלכנו לבריכה ובדרך עברנו על יד כל דוכני הנודלס, נקניקיות, גלידות ופנקייקס – ושוב החלה הבטן לקרקר. מה, לא נאכל כלום עד ארוחת הערב? בין הארוחות היתה לנו גם הופעה מאד מוצלחת על במה גדולה מול קהל שמילא את היציע אבל בואו לא נסיח את דעתנו מן העיקר! אחרי ההופעה, כשאנשים כבר הפכו עצבניים מרוב רעב, היה ברור שהאופציה עליה נפל הפור בצהריים, (לאחר מאמצים רבים, כזכור), אינה רלוונטית. אנחנו רוצים לאכול כאו ועכשיו ומייד! דחיית סיפוקים לא באה בחשבון.... כל אחד זרק רעיון אחר – דוכני הנודלס לא באים בחשבון אבל יש מסעדת אל גאוצ'ו בכניסה לעיר וכך יצאנו לדרך, מזיזים את מכוניותנו ממקומות חניה אטרקטיביים ומתרחקים ממתחם הפסטיבל אל עבר איזור התעשייה החשוך, לפי ההוראות שקיבלנו. שיירה של מכוניות מלאות רקדנים מורעבים, המוכנים בשלב זה לאכול גם פרה בשלמותה. כשראינו את השלט "יציאה מהעיר", הבנו שכנראה טעינו בדרך ואז, תוך כדי טלפונים בין המכוניות, הסתבר שמסעדת אל גאוצ'ו כבר אינה קיימת מזמן. מישהו תפס פיקוד והתחלנו לנסוע על כביש כרמיאל-צפת אל תוך כפר ראמה – שיירה מתגלגלת ברחובות הכפר אל עבר יעד לא נודע. לפתע נעצרים מול מסעדת עזבה המצויינת אך הסגורה ובלית ברירה, נואשים ועייפים, חזרנו על עקבותינו. המסעדה הראשונה שנקרתה בדרכנו נסרקה על ידי ועדת בטיחות וביקורת איכות ונמצאה כשירה וכך עטנו על בעל המסעדה המופתע, שכבר ארז את התיק והיה בדרך לכבות את האור. בלי להתבלבל, ערך שולחן ל- 20 איש במרפסת, ביקש מהשכנים ממול לשים לנו מוסיקת רקע בפול ווליום והגיש לנו מכל טוב – אורז מדהים, עופות בטאבון, חומוס, סלט ולקינוח – כנאפה ובקלאווה מופלאים. המהירות שבה חוסל האוכל בודאי הפתיעה גם את בעל המסעדה הנחמד וגם אנחנו עצמנו הופתענו מהיכולות שלנו....

ארוחת הבוקר היתה צימרית סטנדרטית אבל ביעד – הבריכה הסודית – יש אוכל טוב לצהריים. אבל מצד שני, שווה לחזור לעזבה. אך במהרה הסתבר שהמסעדה בחופש ושוב החל דיון סוער. החתולה קיבלה המלצות על מסעדה בכפר ערבה. אני רק קצת נלחצתי כשהסתבר לי שאף אחד לא בדיוק יודע איפה זה ערבה. אבל החלטתי לתרגל להיות "ראש קטן" וכך, בפורום מצומצם יותר של שלוש מכוניות, יצאנו אחרי החתולה. "זה על הדרך" אמרו לי. השאלה איזו דרך. התחלנו לנסוע צפונה. "לא נורא", אמרו לי, "הכביש הזה מתחבר עם צומת גולני. המשכנו לנסוע, לצלילי קרקורי בטן שמלאו את האוטו, נסענו בדרכים משגעות, דרך הכפר מג'אר – ממנה ראינו את הכנרת התפוחה והיפה – ואין זכר ליעד. החתולה הנמרצת עצרה כדי לשאול מקומיים, חייכה אליהם את חיוכה הכובש, עפעפה בעיניה הירוקות – ומסעדה אין.... מפלס הלחץ והעצבים גואה במכוניתי. לפני צומת גולני הצענו למכונית המובילה את אופציית אבו נימר או יונס אך החתולה נזדעקה על המוניוּת ומסחריות. לא בבית ספרנו.... וכך, לזוועתי, חצינו את צומת גולני לכיוון עפולה – דרך ארורה, אותה החרמנו מאז שהרחיבו את הכביש בואדי מילק.... פתאום השיירה נעצרה מול מבנה שהתברר כמסעדה מאד שווה אך סגורה גם היא. כאן ביצעה החתולה מהלך מבריק – יצאה מהאוטו בחיוך רחב, כאילו לא היא האחראית לכל השערוריה הזאת והעבירה את המתח בהומור. "מי היה מאמין...." היא אמרה. (אף אחד באמת לא יאמין, חשבתי...) ואז, תוך התעלמות מוחלטת מלחיינו השקועות ומקיטורים בנוסח "פעם אחרונה שאת מובילה" – צעקה, בהתלהבות של מפקד העומד להסתער על יעד בלתי מבוצר – "אחרי"!!!!!!!!!!!!!!!!!

ללא ספק, זה היה שיא בלתי נשכח.... אבל מה יכולנו לעשות? נסענו אחריה, היישר אל אום אל פאחם, מעוז השלווה והדו קיום, ושם באנו על סיפוקינו באירוח ערבי לעילא ועילא.

הגענו הביתה בשלום - עייפים אך מפוצצים.