מה אגיד לכם – התאכזבתי.

אתמול זה קרה – חגגנו יומולדת לחבר. ימי רביעי עם עינת שרוף צריך להזמין, מסתבר, חודשיים מראש, אז חברתנו הסתפקה ביום ששי. בטלויזיה התרשמתי שהמקום הרבה יותר גדול. הוא קטן, צפוף, מחניק ומריח לא נקי. לי, באופן אישי, היה עמוד מול הפרצוף. אז מכיוון שלא יכולתי לראות את הבמה, הסתכלתי מסביב. ההובי שלי, אתם כבר יודעים. קודם כל, רוב הישובים היו מבוגרים ממני או שאני נראית כמוהם וזה בלתי נסבל. אבל זה לא יכול להיות כי בפעם האחרונה שהסתכלתי במראה לא היה לי שיער מחומצן עם פסים וגם לא קעקוע. גם לא עשיתי ניתוח להגדלת החזה. לא! לא נראיתי כמוהם. בדקתי גם את בן זוגי – גם הוא נראה הרבה יותר צעיר. אין לו כרס או קרחת וגם לא גורמט. השולחן שלנו דווקא היה סולידי וכמו שאמרה החברה- אין כאן עוד אנשים מהעדה שלנו. אבל מכיון ששירי ארץ ישראל מתאימים לכל העדות, אחרי שהגיעו הסיגרים והפסטלים, אחרי בריזר לימון, היאוש נעשה יותר נוח. זה שעליתי על הכסא זה היה כדי לראות – לא מתוך התלהבות יתרה אבל גם לא רציתי לבאס את המארחת שתפשה אותי בכניסה ואמרה לי שהיא בונה עלי…. בטח- כולם היו כבדים כאלה – כרגיל, מביאים אותי על תקן אחראית הווי ובידור. אני כבר רגילה. וכך עמדה דרלינג שלכם, בוגרת בקינגהם אמיתית, על שני כסאות עץ במועדון שירה בציבור מאופש, מחזיקה בידה תוף מרים מפלסטיק ורוד ועושה שמח לשולחן. איך עברו שלוש שעות – תהרגו אותי…. אבל עבר. לאחר שהגיעו דיווחים מהשירותים גם הייתי צריכה להתאפק ואני אומרת – מי שלא טורח לכבד את אורחיו בשירותים נקיים, לא מגיע לו שאבוא להתארח אצלו.

והילדה? האם סיפרתי לכם על הילדה שלי? היצור הקסום הזה, המתנה של חיי, התיקון שלי, מגשימת החלומות שלי…. כל-כך רציתי להיות חברה בלהקת מחול והיא הגיעה הביתה יום אחד ואמרה שהיא רוצה ללכת למבחנים ללהקה שכלל לא ידעתי על קיומה. במקום לעתודה לקחו אותה ישר ללהקה הבוגרת – ריקודי עם כאלה. זה אחרי שכבר הספיקה לרקוד 5 שנים בלט וג'אז (היא התחילה בגיל 5). איך זה זורם לה בגוף – כמו חשמל, בלי מאמץ, בלי מתח, עם חיוך מלא הנאה. הלב מתרחב, יקירי, אין מילים.

תודה לאכילס שלימד אותי את השיעור היומי – קו מפריד.